בג"צ 2811/22

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את העתירה להשבת מקרקעין שהופקעו מקודמו של העותר בתפקיד. המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה משום שהוגשה בשיהוי בלתי סביר של כמעט עשר שנים לאחר שבקשת העותר לרשות מקרקעי ישראל נדחתה, ומשום שהיא התבססה על תשתית עובדתית שגויה. בעתירה נטען כי הקרקע הופקעה לצורכי התנחלות ופיתוח, אך מטרות אלה נזנחו בשנת 2007 עם תחילת השימוש המסחרי בקרקע. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות העותר, הן ברמה המשפטית והן ברמה העובדתית הפרטנית. הקרקע הנדונה הופקעה בחקיקה שונה מזו שנדונה בתקדים עליו הצביע העותר, ועל כן נסיבות העניין היו מובחנות. יתר על כן, רוב השטח עדיין שימש למטרות חקלאיות, ולפארק אירועים שנבנה על חלק מהקרקע הוצא צו הפסקה והפסקה. בית המשפט אף מתח ביקורת על התנהלות העותר בהגשת העתירה, וקבע כי השיהוי בהגשה לא היה מוצדק, וכי העותר לא גילה עובדות רלוונטיות ביותר, כגון קבלת פיצוי כספי על ידי בן משפחה בגין חלקו במקרקעין. בשים לב לכל, דחה בית המשפט את העתירה והורה לעותרת לכסות את הוצאות המשיבים.