בג"צ 6826/20

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את העתירה נגד תחולתה של תקנה 119 לתקנות ההגנה, המסמיכה את הצבא להרוס את בתיהם של חשודים או נאשמים בפעילות עוינת נגד ישראל. פסק הדין סקר הן את השאלות העקרוניות והן את השאלות הפרטניות שמעלה העתירה. פסיקות היסטוריות של בתי המשפט אישרו בעקביות את החוקיות והסמכות שניתנו מכוח תקנה 119, למרות ערעורים המבוססים על טענות בדבר ענישה קולקטיבית או הפרות של המשפט הבינלאומי, תוך הדגשת כוונת ההרתעה ולא ענישה. בית המשפט הכיר בפגיעה הקשה בבני משפחה חפים מפשע, אך אישר את ההריסה כאמצעי הרתעה מפני טרור. בעוד השופט י' וילנר הסכים עם השופט נ' סולברג, שהכיר בפגיעה אך הצדיק אותה כאמצעי הרתעה, דעתו החולקת של השופט מ' מזוז טענה נגד ענישה קולקטיבית של צדדים חפים מפשע, והטילה ספק ביעילותם ובהצדקה המוסרית של צעדים אלה. השופט מזוז הציע לבחון מחדש את תוקפה של תקנה 119 לאור שינויים בדין הבינלאומי והישראלי. בסופו של דבר, פסק הרוב לטובת המשך פעולות הצבא, תוך שהוא מצטט תקדימי עבר ומדגיש את חשיבות ההרתעה בהגנה על שלום הציבור, למרות הקשיים והשיקולים האתיים המוכרים הכרוכים בפגיעה בבני משפחה בלתי מעורבים.