דנג"צ 219/09

תקציר

לנשיא המדינה יש סמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשם. סמכות זו מוקנית לנשיא בסעיף 11(ב) לחוק היסוד. עם זאת, לפי סעיף 12 לאותו חוק, החלטות נשיאותיות כאלה טעונות חתימה של ראש הממשלה או שר אחר שנבחר על ידי הממשלה, למעט החלטות הנוגעות להקמת הממשלה או לפיזור הכנסת. טיבה של חתימה זו והיקף שיקול הדעת הנתון לשר הרלוונטי לא הובהרו באופן ישיר ומקיף עד לפסיקת בג"ץ משנת 2006, שקבעה כי חתימת השר אינה מקנה לו שיקול דעת עצמאי או וטו על החלטות הנשיא. במקום זאת, החתימה נועדה להבטיח כי לנשיא יש את כל החומר הרלוונטי לקבלת החלטה מושכלת וכי ננקטו הפעולות המקדמיות הנדרשות. לפיכך, לאחר שהשר מוודא כי תנאים אלה התקיימו והנשיא מחליט להעניק חנינה, על השר לצרף את חתימתו ללא כל שיקול דעת. על פסק דין זה הוגש ערעור, מה שהוביל לדיון הנוסף הנוכחי. הדיון נסוב סביב טיבה של סמכות החנינה של הנשיא והחתימה הנדרשת לביצועה, ומעלה שאלות חוקתיות כבדות משקל. אמנם ניתנה לנשיא סמכות רחבה, אך חתימת השר מאפשרת ביקורת פרלמנטרית ושיפוטית על הפעלת סמכות זו, ובכך מבטיחה איזונים ובלמים במשטר הדמוקרטי. החתימה לא נועדה להקנות זכות וטו לשר, אלא לאפשר לו לסרב לחתום במקרים חריגים וקיצוניים שבהם ההחלטה הושפעה משיקולים פסולים או כאשר נפל פגם מהותי בתהליך קבלת ההחלטות. יש להפעיל מנגנון בקרה זה במשורה, תוך התחשבות באופי סמכות החנינה ובמעמדו הרם של הנשיא. פסק דינו של הנשיא, אליו מצטרפים שישה שופטים, קובע כי עקרונות היסוד של המשטר הישראלי מחייבים הליכי בקרה על הפעלת סמכות החנינה על ידי הנשיא, המגולמים בחתימת השר. חתימה זו אינה מעניקה לשר סמכות שוויונית אלא מציבה אותו כעוזר לנשיא, שבסמכותו למנוע את החנינה בנסיבות חריגות. השר עצמו נתון לביקורת ציבורית ולביקורת של בג"ץ. לפיכך, מציעה הנשיאה לקבל את עמדת שר המשפטים לגופה של העתירה. באשר למקרה הספציפי הנדון, ממליצה הנשיאה להביאו שוב בפני ועדת השחרורים המיוחדת ובפני הנשיא ושר המשפטים הנוכחיים לדיון מחדש.