סע"ש 15355-05-20

תקציר

התובעת, עובדת לשעבר בגן ילדים, תבעה את הגן ובעליו על זכויות סוציאליות שונות, לרבות פיצויי פיטורים, פדיון חופשות, דמי הבראה והפרשות לפנסיה. היא גם ביקשה להטיל אחריות אישית על הנתבעים הבודדים, בטענה שהם ניהלו את החברה כ"עסק משפחתי" ונהנו במישרין משלילת זכויותיה. בית הדין מצא כי העסקתה של התובעת בגן לא הייתה רציפה, בניגוד לטענותיה. הראיות, לרבות מסמכים ועדויות, תמכו בגרסת הנתבעים בדבר הפסקה ממושכת בעבודתו של התובע. יתר על כן, עדותה של התובעת לא הייתה אמינה, והיא לא הציגה עדים כלשהם שיתמכו בטענותיה. לפיכך, בית הדין קבע כי התובעת הועסקה לאחרונה בין השנים 2011-2014, מה שאומר שתביעותיה לפיצויי פיטורים ואי הודעה לעובד נדחו בשל התיישנות. עם זאת, השופט פסק לתובע 2,181 ₪ עבור דמי הבראה ו-519 ₪ עבור הפרשות לפנסיה שלא שולמו. גם הבקשה להטיל אחריות על הנתבעים הפרטיים נדחתה מאחר שהתובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שהקימו את החברה כדי להתחמק מתשלומים או לנהל אותה באופן כושל. ההפרש המהותי בין הסכום הנתבע לסכום שנפסק, לצד התביעה האישית הבלתי מוצדקת כנגד שני נתבעים, הביאו את בית המשפט להורות לתובע לשלם לנתבעים הוצאות בסך 10,000 ₪. הסכום שישולם על ידי בעלת הגן נקבע על 2,700 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. לתובע ניתנו 30 יום לביצוע התשלומים; אחרת, הם יצברו ריבית כנדרש בחוק. לבסוף, השופט הכיר בזכות הערעור כדין לבית הדין הארצי לעבודה.