ע"א 333/59

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פרי תביעה שהגיש מפרק חברת בגים בע"מ ואחד מנושי החברה נגד הדירקטורים ובעלי המניות של החברה. התובעים טענו כי הנתבעים ניהלו עסקים במרמה או ברשלנות. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק במקור לטובת התובעים, והורה לנתבעים להשיב כספים מסוימים לחברה. באופן ספציפי, המשיב ישראל מיכאלי היה אמור להחזיר 11,850 לי, ואילו יתר המשיבים (יעקב גולדמן, אליעזר ימי ואדם נוסף ששמו לא פורסם) היו אמורים להחזיר סך של 4,500 לי. בנוסף, כל אחד משלושת המשיבים האחרונים היה אמור לשלם תוספת של 500 LI יחד עם מיכאלי. המערערים – המפרק והנושה – ערערו על פסק דין זה, וטענו כי יש להשיב את כל הסכום על ידי כל הנתבעים יחד. מנגד, הגישו המשיבים ערעור שכנגד, בטענה כי אין להטיל עליהם אחריות בגין החיובים שהטיל עליהם בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון, בהרכב השופטים זילברג, גויטיין ולנדוי, קיבל חלקית הן את הערעור והן את הערעור שכנגד. פסק הדין חייב את כל ארבעת המשיבים להשיב לחברה את מלוא הסכום בסך 11,850 ל"י, ביחד ולחוד, וחייב אותם בריבית על סכומים אלה. שיעור הריבית, שנקבע על 5% מיוני 1954 עד יולי 1958 ו-9% לאחר מכן, נקבע כהוגן יותר מהשיעור שהורה בית המשפט המחוזי. השופטים קבעו כי התנהגות המשיבים מהווה רשלנות, והדגישו כי חובת הזהירות המצופה ממנהלי החברה היא יחסית לידיעתו וניסיונו של אדם סביר באותו תפקיד. בית המשפט גם דחה את הטענה כי הריבית המופחתת של ההלוואות מצדיקה את חוסר הזהירות של הדירקטורים. בנוסף, פסק הדין התייחס לחלוקת האחריות בין הדירקטורים, והדגיש כי פעולות חריגות או משמעותיות, כגון קבלת הלוואות גדולות, דורשות שקידה רבה יותר מאשר פעולות שגרתיות.