ע"ב 3019/98

תקציר

במקרה זה, בית המשפט העליון דן בערעור שהגישה המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שהעניק לעבריין מין מורשע, המשיב, תנאי מאסר השווים לאלה של אסירים אחרים באגפו – חופשה חודשית בת 72 שעות בתוספת 6 שעות נוספות לצורך טיפול פסיכולוגי. בית המשפט המחוזי החליט על כך מבלי לשמוע כראוי את טיעוני שב"ס ומבלי לשקול את הערכת בריאות הנפש של המרכז לבריאות הנפש של שירות בתי הסוהר, שהמליץ על חופשה של 48 שעות בלבד. החלטת שב"ס התבססה על הערכת מב"ן כי המשיב, המרצה עונש מאסר בגין אונס ומעשה סדום, עדיין מהווה אלמנט של סיכון ונדרש לתנאי הגבלה ברורים במסגרת ההליך הטיפולי. בית המשפט העליון הדגיש כי קביעת חופשה ממאסר נתונה לשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר ולא של בתי המשפט, אלא אם נפל פגם משפטי. בית המשפט המחוזי לא נימק את התערבותו ולא אפשר לשירות בתי הסוהר לטעון את טענותיו כראוי או להגיש את חוות הדעת הפסיכיאטריות הנדרשות. בעקבות זאת, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי והחזיר את התיק לדיון חוזר, תוך הבטחה שכל הטענות והראיות הרלוונטיות של שב"ס יישקלו. עד להחלטה החדשה, הקביעה המקורית של שב"ס לחופשה חודשית של 48 שעות ועוד 6 שעות לטיפול פסיכולוגי נותרה בתוקף.