דב"ע נז/59 - 0

תקציר

הערעור מתייחס לתקנות הביטוח הלאומי, ובפרט לתקנה 11(ג), המונעת מילד נכה לקבל בו זמנית הן גמלת ילד נכה והן הטבות לפי הסכם גמלת ניידות. המערערים טענו כי התקנה אינה סבירה, אינה מוסמכת ומפלה. בית המשפט מצא כי מחוקק המשנה לא חרג מסמכותו בחקיקת התקנה, שכן ההסמכה הרחבה לפי סעיף 222 לחוק הביטוח הלאומי אפשרה לו לשלול הטבות בתנאים מסוימים. זאת ועוד, התקנה לא סתרה את כוונת המחוקק שעמדה מאחורי סעיף 9 לחוק. באשר לטענת ההפליה, קבע בית המשפט כי התקנה מבחינה בין ילד נכה לבין בגיר המוגבל בניידות על בסיס מטרות סוציאליות שונות ומעמד ביטוחי שונה, והבחנה זו מוצדקת באופן מהותי. למרות שגמלת ילד נכה וגמלת ניידות שירתו מטרות שונות, בית המשפט קבע כי למחוקק המשני שיקול דעת לאזן בין צרכי הילדים הנכים לבין המשאבים הזמינים, ושיקולים תקציביים הם לגיטימיים במדיניות הביטחון הסוציאלי. כך, תקנה 11(ג) נמצאה סבירה ובסמכותו של המחוקק. עם זאת, בית המשפט הכיר בצורך בבחינה תקופתית של סדרי העדיפויות של הקצאת המשאבים כדי להבטיח את התאמתם לצרכים החברתיים המתפתחים. הערעור נדחה, ובית המשפט התנצל על העיכוב במתן פסק הדין.