ת"א 2297/03

תקציר

הנתבעים, בעלי המניות והמנהלים של הלווה העיקרי, ערערו על פסק הדין שניתן להם לשלם לבנק התובע סכום של 70,290 ₪, בנוסף להוצאות משפט והוצאות משפט, בעקבות בקשת הבנק להחזר הלוואה. הערעור התמקד בשלוש נקודות: האחת, כי לא קוימו כללי החתימה על הערבות, ולפיכך היא בטלה; שנית, כי הבנק לא הודיע לנתבעים כי ערבותם ניתנת להלוואות בערבות מדינה; ושלישית, כי הבנק התרשל במכירת מכונת חיתוך, שיכלה לכסות את החוב. בית המשפט בחן את חתימתה של נאשמת 2, שנמצאה אותנטית למרות טענותיה אחרת, הנתמכת בחוות דעת מומחה ובראיות מדברי הנתבעים עצמם. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעים היו מודעים לכך שהערבות שלהם חלה על הלוואות בערבות מדינה, דבר הסותר את טענותיהם אחרת. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי טענת הנתבעים לרשלנות הבנק במכירת המכונה לוקה בחוסר אמינות, שכן היא התבססה על הצעה לרכישה על ידי קרוב משפחה של הנתבע 2 במחיר נמוך באופן בלתי מתקבל על הדעת. טענותיהם הנוספות של הנתבעים, לרבות רשלנותו הנטענת של הבנק בכך שלא שיעבד ציוד ומכונות נוספים, נדחו אף הן מחוסר כשרון או ראיות. התמונה הכוללת שהצטיירה, הייתה כי טענות הנתבעים מקורן בטענות נגד שותפיהם לשעבר, אותן ניסו להסיט לכיוון הבנק. לפיכך, בית המשפט אישר את פסק הדין המקורי, וחייב את הנתבעים לשלם לבנק את הסכום הנקוב, בצירוף הוצאות משפט והוצאות משפט.