ה"פ 42496-06-18

תקציר

המבקש, שנטל הלוואות שונות מהבנק עבור עסקיו, ערער על זכותו של הבנק לדרוש פירעון מיידי של כל ההלוואות ולעקל את הנכסים המשועבדים בעקבות חדלות פירעון של אחת ההלוואות. המבקש טען כי פעולות הבנק נעדרו תום לב, היו מופרזות וגרמו נזק בלתי הפיך לעסקיו. הם ביקשו צו מניעה זמני שיעצור את מכירת הנכסים שנתפסו. הבנק המשיב טען כי פעל בהתאם לתנאי הסכמי ההלוואה וכי המבקש לא גילה לבית המשפט מידע חיוני. בית המשפט בחן את הבקשה לסעד זמני במסגרת תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, בהתחשב בקיומה של עילת תביעה לכאורה, במאזן הנוחות ובשיקולים צודקים. השופט הגיע למסקנה כי המבקש לא ביסס סיכויי הצלחה גבוהים וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו. באשר לקיומה של עילת תביעה, מצא בית המשפט כי הבנק פעל במסגרת זכויותיו כהגדרתן בהסכמי ההלוואה וכי טענות המבקש לביטול שטרי המשכון אינן משכנעות. זאת ועוד, השופטת לא השתכנעה מטענות המבקש בדבר חוסר תום הלב של הבנק והתנאים המפלים לכאורה בחוזה האחיד. השופט ציין כי המבקש היה מודע לאפשרות הפעולה של הבנק וכי הצעדים שננקטו על ידי הבנק, אף שהיו אגרסיביים, מותרים על פי ההסכמים. גם בקשתו של המבקש להשבת הנכסים החלוטים נדחתה, שכן היא לא הייתה חלק מהסעד הזמני המבוקש, וניתן היה להצדיק שינוי בסטטוס קוו רק בנסיבות חריגות, שלא התקיימו במקרה זה. נזק כספי יכול להיות פיצוי כספי. בנוסף, דחה בית המשפט את טענות המבקשים בדבר חתימה בלתי ראויה על תצהיר המשיב ואת טענותיהם בדבר חוסר תום הלב של המשיב. השופטת גם בחרה שלא להכריע בטענות מסוימות שהעלה המשיב, ובהן חוסר ההלימה בין הסעד הזמני לסעד העיקרי, שכן הבקשה לסעד זמני נדחתה מטעמים אחרים. המבקש חויב לשאת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. הבקשה לסעד זמני נדחתה, וצו המניעה הזמני שהוצא קודם לכן הוסר.