עת"מ 2275/06

תקציר

השאלה המרכזית בעתירות אלה היא למי שייכת הקרקע שעליה קבורים צוברי הגז וכיצד יש לסווגה לצורכי ארנונה. הקרקע המדוברת נמצאת בתחום הרשויות המקומיות ואינה קרקע חקלאית. הרשויות המקומיות סיווגו אותן כ"קרקע כבושה" וגבו מחברות הגז ארנונה. חברות הגז עתרו לבית המשפט בטענה כי הן אינן הבעלים של הקרקע, וכי אין לסווג את הקרקע כ"קרקע תפוסה" משום שאינן משתמשות בה או מחזיקות בה. עוד טענו כי יש לפטור את הקרקעות מארנונה כקווי תשתית, וכי המסים המוטלים עליהן אינם חוקיים שכן הם נקבעו בדרך של שומה, בניגוד לחוקי ההקפאה. בית המשפט בחן את הדרישות לסיווג קרקע כ"קרקע תפוסה", שהן החזקה בקרקע ושימוש בה. נמצא כי "השימוש" של חברות הגז בקרקע מוגבל לקבורה ראשונית של המצברים וכי לאחר מכן ניתן להשתמש בקרקע למטרות אחרות. לפיכך, אין "שימוש" כנדרש בפקודת העיריות. כמו כן, החזקה הקניינית של המצברים שייכת לדיירי הבניינים המשמשים אותם ולא לחברות הגז. גם אם בית המשפט יקבע כי הנכסים חייבים בארנונה, עדיין חברות הגז לא יהיו אלה שיידרשו לשלם אותם, שכן הנהנים העיקריים מהקרקע הם צרכני הגז ולא חברות הגז. בית המשפט דחה גם את טענת חברות הגז כי יש לפטור את הקרקע ממס כקווי תשתית וקבע כי הרשויות המקומיות פעלו שלא כדין בכך שערכו את המסים בדרך של שומה והפרו את חוקי ההקפאה. היא הגיעה למסקנה כי יש לקבל את העתירות, ודרישות הארנונה שנשלחו לחברות הגז בטלות. כל רשות מקומית חויבה לשלם לחברות הגז העותרות 10,000 ₪ כשכר טרחת עורך דין והוצאות.