בג"צ 721/94

תקציר

בית המשפט העליון התייחס לשאלה האם ניתן להכיר בבן זוג חד-מיני של עובד חברת תעופה כ"בן זוג" לצורך קבלת הטבות נסיעה במסגרת הסכם קיבוצי. תחילה קבע בית הדין האזורי לעבודה כי שלילת הטבות אלה מהווה הפליה על רקע נטייה מינית, כפי שאוסר חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988. חוק זה, שעודכן בשנת 1992, אוסר על מעסיקים להפלות בתנאי עבודה בשל נטייה מינית. בית הדין הארצי לעבודה אישר החלטה זו, בקובעו כי המונח "בן זוג" צריך לחול גם על בני זוג מאותו מין, וטען כי שלילת הטבות אלה פוגעת בעקרון השוויון המעוגן במשפט הישראלי. בית המשפט הדגיש כי שוויון, אף שאינו מוחלט, הוא חיוני בחברה דמוקרטית ויש להצדיק אפליה רק מטעמים מהותיים, שלא היו קיימים במקרה זה. למרות דעה חולקת הטוענת לפרשנות מסורתית של "בן זוג" ו"משפחה", הרוב סברו כי נורמות חברתיות התפתחו לראות בהבחנות המבוססות אך ורק על יחסים חד-מיניים מפלות. הם התייחסו לשינויים העולמיים לקראת הכרה בזכויות חד-מיניות והגיעו למסקנה כי שלילת הטבות על בסיס נטייה מינית בלבד היא פגיעה בזכות לשוויון. לפיכך, המעסיק היה מחויב להעניק הטבות שוות לבני זוג מאותו מין כדי לשמור על הגינות ושוויון.