תלה"מ 57065-04-19

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק בסכסוך בין בני זוג גרושים על המשמורת על כלביהם. השופט פותח בציון היעדר פסיקה נרחבת בנושא זה במשפט הישראלי ומסכם את שלוש הגישות הקיימות: הכרעה על בסיס טובת בעלי החיים, הדגשת ההיבט הקנייני או התחשבות בנסיבות תוך התעלמות משאלות של רישום ובעלות. לאחר מכן סוקרת השופטת את הטיעונים שהוצגו על ידי שני הצדדים ובוחנת תקדימים משפטיים רלוונטיים ומאמרים מלומדים. מאמרו של פבלו לרנר דוגל בהתחשבות בטובת בעלי החיים, תוך הכרה בכך שיש לאזן עיקרון זה עם שיקולים אחרים. לרנר מדגיש כי בעלי חיים אינם בני אדם ולכן אין להשוות את טובתם לזו של ילדים. גיל יוחננוף, לעומת זאת, מציע כי טובת בעלי החיים צריכה להיות השיקול הראשון במעלה בקביעת המשמורת. לאחר עיון בחומר המשפטי, השופט מגיע למסקנה כי ההחלטה בעניין משמורת בעלי חיים צריכה להתבסס על השיקול הרחב של טובת בעלי החיים. במקרה הספציפי, השופט קובע כי יש להשאיר את הכלבים בחזקתה של הנאשמת, שכן הם נמצאים ברשותה הבלעדית מאז הפרידה, והרחקתם מסביבה זו עלולה לגרום להם נזק. עוד מדגישה השופטת כי התמהמהותו של התובע בטיפול בנושא תרמה לקרע ביחסיו עם הכלבים. יתרה מכך, השופטת קובעת כי לתובע אין כל תביעה לכלבים על פי דיני הרכוש, שכן הם נרכשו לפני המגורים המשותפים או הנישואין של הצדדים. לבסוף, השופטת דוחה את טענת התובעת בדבר כוונה ספציפית לחלוק את המשמורת על הכלבים ומקבלת את גרסת הנתבעת כי הכלבים היו שלה. אשר על כן, התביעה נדחית, והתובע חויב לשאת בהוצאות המשפט בסך 15,000 ₪.