עת"מ 23039-07-12

תקציר

העותר, עובד חברת הבנייה הטורקית יילמזר אינטרנשיונל, נכנס לישראל עם אשרת עבודה בשנת 2008, שתוקפה פג בשנת 2010. לפני פקיעת אשרת השהייה שלו, הוא הגיש בקשה למקלט מדיני, בטענה שיש לו חובות כספיים במולדתו והוא חושש ממאסר עם שובו. בקשתו נדחתה בשנת 2011, ללא ערעור. בהמשך אותה שנה עתר להסדרת מעמדו באמצעות מעבר לחברה אחרת, אך גם בקשה זו נדחתה בשל קשריו עם ילמזר ותנאיהם הייחודיים של העובדים הזרים בחברה. יילמזר קיבל היתר מיוחד להעסיק עובדים טורקים מבלי לעבור הליכים רגילים של עובדים זרים. החלטות הממשלה פטרו את החברה מהליכי העברה רגילים לעובדים. העותר טען כי נאלץ לעזוב את יילמזר בשל תנאי עבודה ירודים וחש מופלה לרעה כאשר בקשתו להעברה נדחתה, במיוחד לאור עובדים אחרים של יילמזר שאושרו להעברה. עם זאת, בית המשפט מצא כי העותרת לא פעלה לפי הנוהל הנכון ולא הוכיחה אפליה. יתר על כן, על העותר הוטל עונש מאסר תלוי ועומד בטורקיה, דבר שהצדיק את דחיית בקשתו. בעקבות זאת נדחתה העתירה להסדרת מעמדו בישראל, והוא חויב לעזוב את הארץ עד אוקטובר 2012. בית המשפט לא פסק הוצאות לאף אחד מהצדדים.