דב"ע מו/65 - 3

תקציר

פסק הדין מתאר את עניינו של עובד שערער על החלטת בית הדין האזורי בעניין פיצויי פיטורים ממעסיקו לשעבר. העובד עבד בחברה בין השנים 1958-1983 וקיבל תשלומים חודשיים מהמעסיק במקום שהמעסיק יפרש לקרן פנסיה של מבטח, לבקשת העובד. העובד חתם על שני "מכתבי הודאה ופיטורים" בהם הוא מודה כי אין טענות נוספות נגד המעסיק. עם זאת, העובד טען כי אין לראות בסכומים שהתקבלו פיצויי פיטורים וערער על גרסת המעסיק לאירועים. בית הדין האזורי העדיף את גרסתו של העובד, והמעסיק ערער על החלטה זו. הערעור נדחה. בית הדין קבע כי טענת המעסיק כי כבר שילם את פיצויי הפיטורים אינה תקפה, שכן פיצויי פיטורים הם בדרך כלל סכום חד פעמי עם סיום העבודה, שאינו מחולק במהלך העבודה. זאת ועוד, קיומו של הסכם קיבוצי המסדיר את פיצויי הפיטורים בין הצדדים הביא לכך שטענת המעביד המבוססת על דין אחר – סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים – אינה תקפה. באשר לכתבי הקבלה, קבע בית הדין כי חתימת העובד אינה מעידה על פשרה בנושא פיצויי פיטורים, מה גם שחתימת אחד מהם נחתם לפני תום העבודה, ולא צוין סכום כספי באף אחד מהם. בסוגיית קביעת שכרו של העובד, אישר בית הדין את קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, שהעדיפה את גרסת העובד. בית הדין דחה גם את טענת המעסיק כי יש להתערב במדיניות השיפוטית, וקבע כי כל עוולה בדיווח לא צריכה להיטיב עם המעסיק פעמיים – פעם אחת בניכויי מס מופחתים וכעת בחישובי פיצויי פיטורים. הערעור נדחה, והמעסיק חויב לשלם את הוצאות העובד.