בר"ע 37414-03-13

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס למחלוקת בין המבקש, שהיה עובד עיריית צפת, לבין העירייה עצמה בנוגע לתנאי פרישתו של המבקש. המחלוקת עברה מספר רב של פסקי דין וערעורים לאורך השנים. ההחלטה האחרונה, שניתנה על ידי בית המשפט האזורי נצרת בשנת 2013, דחתה את בקשתו החוזרת ונשנית של המבקש לפי פקודת ביזיון בתי המשפט. הפקודה מתייחסת לאכיפת צווי שיפוט והחלטות שמשמעותם חד משמעית ולא ניתן לפרשם ביותר מדרך אחת. בית המשפט המחוזי קבע כי טענות המבקש אינן מתאימות להליך לפי פקודת הביזיון שכן קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי ההפרה הנטענת של פסקי הדין. תחת זאת, הציע בית המשפט כי סעדו של המבקש יהיה הליך חדש לקביעת הפרת ההסכם. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי טענות המבקש כבר נדונו ונדחו בהחלטה קודמת משנת 2012, ולפיכך מהוות ניצול לרעה של הליכי משפט. המבקש ביקש לערער על החלטה אחרונה זו, אך בקשת רשות הערעור נדחתה, בעיקר משום שבית המשפט מצא כי פקודת ביזיון בתי המשפט אינה האפיק המשפטי המתאים לטענות המבקש. נימוקים נוספים שציין בית המשפט כללו את העובדה שפסק הדין הקודם הסדיר את העניין, וההסכמות שהוזכרו בבקשת המבקש אינן רלוונטיות עוד. כמו כן חויב המבקש בהוצאות טרחת עורך דינו של המשיב, החלטה שערכאת הערעור בחרה שלא להתערב בה, ובקשת רשות הערעור נדחתה.