בג"צ 6452/96

תקציר

פסק הדין נסוב סביב השאלה האם לבית הדין השרעי יש סמכות לדון בתביעה שהוגשה נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים בנוגע להקדש משפחתי ("ווקף") על פי הדין המוסלמי. המשיבים, תושבי מזרח ירושלים, תבעו רבע מהזכויות בפירותיו של נכס "ווקף" ביפו, שסווג כנכסי נפקדים המוחזקים בידי העותר. בית הדין השרעי של ערכאה ראשונה דחה את התביעה מחוסר סמכות, אך בית הדין השרעי לערעורים פסק לטובת המשיבים בקובעו כי האפוטרופוס פועל כנאמן וניתן לתבוע אותו בבית הדין השרעי. עם זאת, בית המשפט העליון, בהחלטה שכתבה השופטת ביניש, חלק על כך. בית המשפט קבע כי על פי סעיף 4(א)(1) לחוק נכסי נפקדים, נכסי הקדש המסווגים כנפקדים עוברים לידי האפוטרופוס ללא כל מגבלה, תנאי או מגבלה. שינוי מעמד זה שולל מההקדש את תכונותיו ואת סמכותו של בית הדין השרעי להתערב בניהולו הפנימי. בעוד החוק אינו שולל במפורש את סמכותו של בית הדין השרעי, זוהי תופעת לוואי של חוק נכסי נפקדים. לאפוטרופוס זכויות בעלות מלאות, ועל המשיבים לפעול על פי ההליכים הקבועים בחוק כדי לבקש את שחרור הנכס. תביעתם, אם תוכח, צריכה להיות מופנית לאפוטרופוס, שהחלטותיו נתונות לביקורת של בתי משפט אזרחיים. לפיכך, בית המשפט העליון קיבל את העתירה, תוך שהוא מבטל את פסק הדין של בית הדין השרעי לערעורים ומחזיר את הדחייה הראשונית.