רבני 1314997/03

תקציר

התובע והנתבע היו בני זוג שנטלו הלוואת משכנתא משותפת בסך 350,000 ש"ח ולאחר מכן התגרשו. התובעת תבעה את הנתבע על כך שלא פרעה את המשכנתא בהתאם להסכם הגירושין ביניהם. הנתבע טען כי ההסכם אינו תקף משום שלא אושר על ידי ערכאה שיפוטית. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת התובעת והורה לנתבעת לפרוע את חוב המשכנתא בהתאם לתנאי ההסכם, שכן היה ברור כי התובע נטל את ההלוואה עבור הנתבע על סמך הבטחת הנתבע לפרוע אותה. בני הזוג חלקו גם על הבעלות על דירה הרשומה על שם התובעת, אותה רכשה לפני הנישואין. הנתבע טען כי עליו לקבל זכויות בדירה על סמך הוראות שיתוף ספציפיות בפסקי דין קודמים. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות לכוונה לחלוק בדירה ודחה את טענת הנתבע, תוך שהוא מצטט את סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג. גם בקשותיו של הנתבע להחזר תשלומים בגין הדירה נדחו. בנוסף, בית המשפט קבע כי הנתבע עיגן במכוון את התובעת וסירב להתגרש ממנה רק כדי להימנע מתשלום חוב המשכנתא. התנהלות זו נתפסה כבלתי הוגנת ובלתי מוסרית. לפיכך, חויב הנתבע לפרוע את הלוואת המשכנתא, כאשר המועד הקובע לפירעון היה מועד ההחלטה הראשונה להתגרש בין הצדדים. לבסוף, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לאוצר המדינה הוצאות משפט בסך 22,000 ש"ח, מתוכם 2,000 ש"ח, בגין גרימת הוצאות וטרחה מיותרות לתובע ובגין הטרדת בית המשפט בתביעה חסרת כל בסיס בדין.