ת"א 66900-03-19

תקציר

התיק סובב סביב שוכר, התובע, ששכר נכס למספר שנים וביצע בו השבחות, לרבות קבלת רישיונות, וניהל עסק מצליח. בתום תקופת השכירות פינה השוכר את הנכס, אך המשכיר, הנתבעים, ניצלו את מוניטין העסק לעצמם ומכרו אותו לצד שלישי. התובעים טענו כי הם זכאים לפיצוי בגין המוניטין שיצרו בעסק והגישו כתב תביעה לבית המשפט. עם זאת, הנתבעים טענו כי התובעת נטשה את העסק וכי הסכם פשרה קודם מיצה את כל התביעות הקשורות למוניטין. שאלות המפתח היו מתי קמה עילת התביעה למוניטין והאם קיימת יריבות בין התובע לנתבעים לגביו. בית המשפט מצא כי ללא הסכם הפשרה, עילת התביעה הייתה קמה כאשר הנתבעים החלו להפעיל סופרמרקט בנכס והשתמשו במוניטין. עם זאת, הסכם הפשרה הקיים, אותו התובעת לא ביטלה, נועד במפורש לסיים את כל המחלוקות וחייב את התובעת למכור את המוניטין לנתבעים בסכום קצוב. מאחר שלא התקיימו תנאי הסכם הפשרה, לא נדרשו הנתבעים לשלם עבור המוניטין. לפיכך, עילת התביעה למוניטין קמה לא יאוחר מהמועד האחרון לפינוי הנכס, מה שהופך אותו לאסור על פי חוק. כתוצאה מכך, דחה בית המשפט את התביעה מחמת התיישנות והורה לתובע לכסות את הוצאות המשפט של הנתבעים.