ת"פ 35815-01-13

תקציר

השופט פותח ומציין כי עדי התביעה הם פליטים הדוברים שפה אחרת, מה שאולי הוביל לאי הבנות מסוימות במהלך עדויותיהם. לאחר מכן מתווה השופט את המסגרת המשפטית להערכת ראיות נסיבתיות, המבוססת במידה רבה על פרשת פון ויזל. המקרה של פון וייזל מציע תהליך בן שלושה שלבים להערכת ראיות כאלה: ראשית, כל ראיה נבחנת לגופה; שנית, כל הראיות נבחנות באופן קולקטיבי כדי לראות אם הן מצביעות על אשמתו של הנאשם; שלישית, הנטל עובר להגנה להציע הסבר מתחרה. השופט ממשיך לדון באירועים שהתרחשו בדירת המתלוננים, תוך הסתמכות על עדויותיהם של טספה וולדו, שניים מהקורבנות. השופט מוצא את גרסותיהם על אירוע טראומטי אמינים בדרך כלל, למרות כמה סתירות בפרטים, שהשופט מייחס לאופי הכאוטי והמלחיץ של האירוע. השופט בוחן גם את עדויותיהם של אפרם, אברהם, שמואל, גברה טספית ומהרי מקאל, שהיו מעורבים כולם במרדף שהוביל לתפיסת הנאשם. השופט מוצא עדויות אלה אמינות ועולות בקנה אחד עם השני, ומגיע למסקנה כי השודדים שיצאו מהדירה היו אותם אנשים שרדפו אחרי הנאשם. לאחר מכן מתייחס השופט לאירועים שהתרחשו לאחר תפיסת הנאשם, ומציין כי התנהגותו – לרבות ניסיונו להימלט מהמקום, הימנעותו מלהודיע למשטרה על התקיפה נגדו וחוסר שיתוף הפעולה שלו עם החקירה – היא מפלילה. עוד קובע השופט כי גרסתו של הנאשם לאירועים מלאה בשקרים וסתירות, המערערים עוד יותר את אמינותו. לאחר מכן פונה השופט לשאלת מחדלי החקירה, ומציין כי אלה אינם מובילים אוטומטית לזיכויו של נאשם אם יש ראיות מספיקות לאשמתו. השופט מתייחס לטענות ההגנה בנקודה זו ומוצא אותן לא משכנעות, למעט אי תיעוד מיקומם של העדים ביחס לנאשם במהלך המרדף. עם זאת, השופט אינו סבור כי כשל זה פוגע ביכולתה של ההגנה להעמיד הגנה ראויה. לסיכום, השופט קובע כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה וכי הנאשם אשם במאסר שווא, שוד בכנופיה וחבלה בנסיבות מחמירות. יש לציין כי השופט מוצא את הנאשם אשם גם בקשירת קשר לביצוע פשע, טענה שלא הועלתה על ידי ההגנה. הנאשם מורשע בעבירות אלה וניתן פסק הדין.