רע"א 3592/01

תקציר

במקרה משפטי זה דן בית המשפט העליון בערעור על סכסוך חוזי בו היה מעורב המצווה של המבקשים 2 עד 4, כאשר המבקש מס' 1 הוא יורשו. הסוגיה התעוררה עקב ביטול חוזה על ידי המצווה עם המשיב מס' 1, אשר לאחר מכן תבע אכיפה בטענה להפרה. המבקשים טענו כי הביטול היה חוקי. בית המשפט המחוזי קבע בעבר כי הנתבעים הודו בעובדות המהותיות של המקרה והציג טיעונים נוספים לדחיית החוזה, תוך שהוא מסווג זאת כהגנת "הודאה והדחה". סיווג זה העביר הן את נטל ההוכחה המהותי והן את נטל ההוכחה הפרוצדורלי אל הנתבעים, וחייב אותם להציג תחילה ראיות, וזאת בניגוד להוראה הרגילה הקבועה בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט העליון אישר מסגרת זו מכוח תקנה 159, שכן ליבת המחלוקת נסובה סביב עובדות נוספות הנוגעות לחוקיות הביטול, ולא סביב עובדות היסוד בתלונה. המבקשים חששו כי מפסק דין זה משתמע כי בכל תרחיש של ביטול ואכיפה, הנטל יהיה תמיד על הצד המבטל להוכיח חוקיות. עם זאת, בית המשפט קבע כי הדבר ראוי רק אם הצד המבטל הודה תחילה בכל עובדות התביעה. יתר על כן, המבקשים ציינו את השיהוי המשמעותי בהגשת התביעה, שחל לאחר מותו של המצווה – נקודה שבית משפט קמא צריך להתייחס אליה. בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון את הערעור, בנימוק של היצמדות פרוצדורלית ופרטי המקרה. בית המשפט גם סירב לפסוק הוצאות נגד המבקשים בשל שיהוי בלתי מוסבר בהגשת תגובת המשיב מס' 1.