ע"א 37323-12-15

תקציר

פסק הדין הנדון הוא פרי תביעה שהגישו שני מערערים שביקשו לפטור אותם מחובותיהם כערבים להלוואות. בית משפט קמא מצא בחלקו לטובת המערערים ובחלקו לטובת הבנק המשיב, והמערערים ערערו על פסק הדין. פסק הדין מסכם את הדינים הרלוונטיים המסדירים את היחסים בין בנק לערב, לרבות חוק הבנקאות וחוק הערבות. היא מדגישה את חובות הבנק כלפי הערבים, דהיינו, חובת הגילוי והחובה למסור להם מידע מסוים, שהבנק לא מילא במקרה זה. פסק הדין מתייחס גם לפסיקות קודמות של בית המשפט העליון במקרים דומים, תוך הכרה בעיקרון של אי שחרור יחידים מהתחייבויותיהם החוזיות בקלות ראש, אך גם הכרה בצורך להגן על ערבים. הכרעת הדין מתחשבת בממצאיו של בית משפט קמא באשר להתנהלות המערערים, תוך הכרה בחלקם באירועים אך גם הדגשת חוסר איזון הכוחות בין המערערים לבין הבנק המשיב. אי גילוי מידע חיוני על ידי הבנק, אשר הוביל את המערערים להעריך באופן שגוי את הסיכונים הכרוכים בכך, נחשב לפגם בתהליך הערבות. עם זאת, הכרעת הדין מתיישבת עם מסקנתו של בית משפט קמא כי המערערים התכוונו להעמיד ערבויות, אך לא במידה שעשו זאת בסופו של דבר. בסופו של דבר, הערעור מתקבל בחלקו. פסק דינו של בית משפט קמא שונה ונקבע כי כל מערער יישא שישית מיתרת יתרת ההלוואות במקום רבע כפי שנקבע בעבר. פסק הדין אף קובע מגבלה של 50,000 ₪ על הסכום שכל מערער יצטרך לשלם, לרבות שכר טרחת עורך דין, ומורה על החזרת הפיקדון, אם בכלל, למערערים. ההחלטה מתקבלת ללא הוצאות, והמזכירות מונחית למסור העתקים של פסק הדין לשני הצדדים.