עמ"נ 44143-11-16

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס למחלוקת על פרשנותו של סעיף 330 לפקודת העיריות, המסדיר את חיובי הארנונה על מבנים שנהרסו או ניזוקו ואינם ראויים לשימוש. התיקון לסעיף זה בשנת 2012 ביטל את הפטור המוחלט לנכסים אלה והנהיג תקופת פטור של שלוש שנים, ולאחריה תקופה של חמש שנים של חבות מס מינימלית בהתאם לשימוש האחרון בנכס. אם הנכס נותר ללא שימוש לאחר תקופה זו, הבעלים יכול להודיע לעירייה וליהנות מפטור ללא הגבלת זמן. המערערת במקרה זה טענה כי אין לסווג את רכושם, הנמצא בשטח חקלאי ושימש בעבר למטרות תעשייה, כתעשייתי לצורכי מס, שכן שימוש זה אינו מותר עוד על פי התב"ע הנוכחית. במקום זאת, הם טענו כי יש לסווג את הנכס כחקלאי, בהתחשב בייעוד התוכנית. העירייה, לעומת זאת, טענה כי יש לחייב את הנכס במס על בסיס השימוש האחרון בו בפועל. השופטת הסכימה עם המערערת, וציינה את כוונת החוק לעודד בעלי נכסים לעשות שימוש בנכסיהם ואת אי תחולת השימוש האחרון בפועל, המנוגדת להוראות התכנון הקיימות. משכך, קבע השופט כי יש לחשב את הארנונה של המערערת על בסיס הסיווג המינימלי של חקלאות ולא תעשייה, והורה לעירייה לכסות את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין של המערער.