עת"מ 15153-05-20

תקציר

הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (העותרת) הגישה עתירה מנהלית נגד ועדת הערר המחוזית חיפה (המשיב) כנגד החלטתה לקבל ערר של הבעלים (המשיבים 4-2) על דחיית בקשתם להיתר בנייה על ידי העותרת. החלקה המדוברת, שנרשמה על שם הבעלים בשנת 2015, מיועדת למגורים על פי תכנית ח/136 המנדטורית. עם זאת, העותרת עמדה על כך שהיא הוגדרה כשמורת טבע והתייחסה אליה ככזו באופן עקבי במשך שנים. ועדת הערר, בהחלטתה ממאי 2017 (שאושרה במרץ 2019), קבעה כי החלקה היא למגורים והורתה לעותר לשקול את הבקשה להיתר לגופה. למרות החלטות אלה, התמהמה העותרת בקיום דיון בבקשה. לאחר מכן פנו הבעלים לוועדת הערר, אשר בהחלטתה מינואר 2020 – נשוא עתירה זו – לא מצאה סיבה לשנות את החלטתה הקודמת. העותר לא ערער על ההחלטות הקודמות והמשיך להפר אותן, מה שהוביל את ועדת הערר לטפל בבקשה עצמה. בית המשפט דחה את תביעת העותר בשל שיהוי בלתי נסלח וחוסר ניקיון. העותר ידע את עמדת ועדת הערר אך לא הגיש עתירה במועד. במקום זאת, היא ניסתה לעקוף את ההחלטה על ידי המשך התייחסות לחלקה כשמורת טבע. בית המשפט קבע כי השיהוי הסובייקטיבי של העותר אינו סביר, ושיהוי אובייקטיבי פוגע באינטרסים המוגנים של הבעלים. יתר על כן, סירובו של העותר לציית להחלטות ועדת הערר – גופים מעין שיפוטיים – היווה שפיטה עצמית וחסר תברואה. מצופה מהעותרת, רשות ציבורית, לפעול על פי החוק ולכבד את ההיררכיה שקבע המחוקק. בית המשפט הדגיש את חובתן של רשויות ציבוריות לנהוג בהגינות ובתום לב, ובמקרה זה התנהלותו של העותר פגעה בשלטון החוק. משכך, נדחתה העתירה, והעותר חויב לשלם 15,000 ₪ שכר טרחת עורך דין למשיב מס' 1 ולמשיבים 4-2.