ע"פ 247/81

תקציר

השופטת מ' בן-פורת מסכימה עם הדעה הרווחת באנגליה ובארה"ב כי הנפקת פוליסה עם תניה המחייבת את תשלום הפרמיה הראשון לפני כניסת אחריות המבטח לתוקף, משעה את הסיכון של המבטח עד לביצוע התשלום. תפיסה זו מכירה בתוקפה של הפוליסה תוך דחיית תחילת כיסוי הסיכונים. בן-פורת מדגישה כי פרשנות זו מתיישבת עם אופיו השנתי של הביטוח, ומבטיחה כי הוא יישאר בתוקף לתקופה המיועדת. יתר על כן, בן פורת מפרש את סעיף 9(ב) לפקודת הביטוח, האוסר על הנפקת תעודות ביטוח מרובות תחת פוליסה אחת, כך שניתן להנפיק תעודה מצטברת אחת בלבד. הכוונה העומדת מאחורי הוראה זו היא להימנע מיצירת הסכמים מרובים בתוך פוליסה אחת, שלכל אחד מהם כיסוי תת-שנתי. לתמיכה בפרשנות זו מציינת בן-פורת כי חברות הביטוח נוהגות להנפיק כתבי כיסוי זמניים עם הנפקת הפוליסה וכי סעיף 10(א) לפקודת הביטוח מדבר על תקופת כיסוי זמנית אחת. בן פורת מתייחסת גם להשלכות המעשיות של פרשנותה ומציינת כי היא מגנה על המבוטחים מפני מלכודות ואי ודאות פוטנציאליות. היא מדגישה תרחישים שבהם תאריך התפוגה של הפוליסה יוצר פער בכיסוי, וחושף את המבוטח לסיכון פיננסי. כדי להמחיש נקודה זו, היא מפנה למקרה הנדון, שבו פג תוקפה של התעודה הראשונה ב-29 בפברואר, ותאונה שהתרחשה שעות ספורות לאחר מכן לא כוסתה. בנוסף, מציינת בן-פורת כי פרשנותה מתיישבת עם עקרונות דיני החוזים. היא מסבירה כי קביעת תאריך תפוגה לפוליסה ודרישת אישור נפרד עוקב יוצרים הבחנה ברורה בין תקופות הכיסוי. מסקנתה היא כי יש לדחות את הערעור על יסוד הנימוקים שניתנו, תוך הדגשת החשיבות המעשית של פרשנותה לציבור.