ע"א 24113-11-19

תקציר

הסוגיה המרכזית בערעור זה נסובה סביב הסכם שירותים משפטיים בין עו"ד המשיב לבין המערערים, לקוחותיו לשעבר. בהסכם נקבע כי אם רשות מקרקעי ישראל תסכים להחכיר חלקת קרקע למערערים, תשלם האחרונה למשיב אגרה בשיעור של 18% מערך הקרקע עם חתימת חוזה החכירה. המערערים ביקשו לבטל את ההסכם בטענה שאינו ברור, אך השופטת בחרה שלא להתייחס לטענה זו ולהתמקד בפרשנות סעיף ההצלחה של ההסכם. המשיב טען כי השגת הסכם רמ"י באופן עקרוני מזכה אותו בשכר טרחת משפט, ואילו המערערים טענו כי שכר הטרחה מותנה בחתימת הסכם החכירה. בית משפט קמא צידד במשיב, אך שופט הערעור חלק עליו, ופירש את ההסכם כמחייב חתימה בפועל על חוזה שכירות כדי לגרור את תשלום האגרה. עם זאת, השופט גם קבע כי המשיב זכאי לתמורה הולמת עבור עבודתו, שכן המערערים הפסיקו את התקשרותם עמו באופן לגיטימי מחמת אובדן אמון. זכות סיום זו, המעוגנת ביחסי האמון בין עורך הדין ללקוח, מאפשרת ללקוחות לנתק את יחסיהם עם עורכי דינם בכל עת, בתנאי שהם משלמים פיצוי הולם עבור השירותים שניתנו. במקרה דנן, סירובם של המערערים לחתום על הסכם הפשרה נבע מעמימות ההצעה ומחוסר כדאיות העסקה, מה שהביא אותם לאבד אמון במשיב. בהתאם לכך, זכאית המשיבה לפיצוי סביר, ולא למלוא שכר הטרחה הקבוע בהסכם. השופט קבע פיצוי זה על סך של 15,000 ₪, בנוסף ל-6,000 ₪ שכבר שולמו, בהתחשב בעבודה שנעשתה על ידי המשיב ובהיעדר הסכם שכר טרחה מפורט. המערערים חויבו לשלם סכום זה, בצירוף אגרת משפט ושכר טרחת עורך דין בבית משפט השלום. בינתיים יישא המשיב בהוצאות הערעור, לרבות שכר טרחת עורכי הדין של המערערים בסך 15,000 ₪. ההחלטה ניתנה בהיעדרם של שני הצדדים.