דב"ע לח/100 - 0

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על תביעת תאונת עבודה של המערער, יוסף לאוב, נגד המוסד לביטוח לאומי. התביעה המקורית, שהוגשה לבית הדין האזורי בתל אביב, ביקשה להכיר באירוע משנת 1961 כתאונת עבודה, אך נדחתה. בית המשפט המחוזי מינה מומחה רפואי כדי להעריך את הקשר הסיבתי בין האירוע משנת 1961 לבין מצבו הבריאותי הנוכחי של לאוב. המומחה סבר כי מצבו הבריאותי של לאוב היה הגורם העיקרי להיצרות חולייתו, בעוד שאירוע העבודה היה רק גורם תורם פוטנציאלי. בית המשפט פסק נגד לאוב, והגיע למסקנה כי התאונה לא נגרמה כתוצאה מ"גורמים חיצוניים גלויים". בערעור מסכים בית המשפט עם קביעתו של לאוב כי שגה בית המשפט המחוזי בסיווגו את סיבת התאונה. היא מבהירה את ההבחנה בין קביעה האם אירוע מהווה תאונת עבודה לבין הערכת מידת הנכות הנגזרת ממנו, שהן באחריותם של בית הדין לעבודה ואנשי מקצוע רפואיים, בהתאמה, לפי סעיף 61(א) לחוק הביטוח הלאומי. בית הדין מוצא כי בית הדין האזורי פירש באופן שגוי את החוק לעניין הגדרת תאונת עבודה והיה עליו לפסוק לטובת לאוב בנקודה זו. עם זאת, בית המשפט נמנע מלקבוע את הקשר הסיבתי בין האירוע משנת 1961 לבין מצבו הנוכחי של לאוב, שכן הוא חורג מתחום סמכותו. הערעור מתקבל, ובית הדין מכריז על האירוע משנת 1961 כתאונת עבודה. הביטוח הלאומי חויב לשלם לאוב 100 לירות הוצאות ערעור. תביעתו של לאוב לפיצויי נכות, אם קיימת, צריכה כעת להיות מטופלת בפני ועדה רפואית, כנדרש בחוק, אם יבחר להמשיך בה. פסיקת בית הדין מוגבלת להכרה בתאונת העבודה ואינה פוגעת בממצאי הוועדה הרפואית.