תמ"ש 32240/96

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה של אלמנה בת 73, התובעת, נגד עיזבון בעלה המנוח, ויורשיו כפי שנקבעו בצוואתו – בנותיו של המנוח מנישואיו הראשונים. המחלוקת נסובה סביב הסכם ממון שנחתם בין התובעת לבעלה, אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי. על פי ההסכם, עם פטירת הבעל, מחצית מהבעלות בדירת בני הזוג תועבר לידי התובעת. הנתבעים, יורשיו של המנוח, טוענים כי הוראה זו מנוגדת לחוק הירושה והופכת אותו לבטל. לטענתם, לא ניתן ליישם את ההוראה משום שהיא לא הוזכרה בצוואה וכי התובעת הפרה את ההסכם בכך שלא דאגה לבעלה כפי שנקבע באותו מסמך. בית המשפט לענייני משפחה פסק לטובת התובעת. בפסק הדין נקבע כי חוק יחסי ממון בין בני זוג, לפיו נערך ואושר הסכם הממון, גובר על חוק הירושה. לפיכך, ההוראה המדוברת תקפה. זאת ועוד, הראיות שהוצגו אינן מוכיחות את הפרת ההסכם על ידי התובע. הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי ההוראה בדבר העברת הבעלות בדירה כפופה לתנאי שהתובעת תדאג לבעלה, ואף לא כי מדובר במתנה עם תנאי סיום. גם חזקת השיתוף נמצאה בלתי ישימה במקרה זה. בעקבות זאת הכריז בית המשפט על התובעת כזכאית למחצית הבעלות בדירה והורה לנתבעים לשלם לה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 7,500 ₪ + מע"מ.