סע"ש 10839-02-14

תקציר

התובעים, ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, תבעו נגד הבלט הישראלי, אותו הקימו וניהלו במשך שנים רבות, וממנו פוטרו בסופו של דבר. התובעים טענו כי הנתבעת חייבת להם הלוואות בסך 2.4 מיליון ש"ח, אותן העמידו לרשותה לאורך השנים, ואשר אמורות להיות מוחזרות בהתאם להסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים במרץ 2006. עוד טענו כי חייבים להם סכום נוסף בסך 750 אלף שקל, אותו הלוו לנתבעת במסגרת הסכם הבראה שנחתם בין הצדדים. עוד טענו התובעים כי הם זכאים לקבל את שכרם עד סוף חייהם, בהתאם להחלטת הוועד המנהל של הנתבעת. בנוסף, תבעו התובעים פיצוי בגין הפרשי השכר והיעדר הפרשות לקרן הפיצויים ולקרן ההשתלמות, בהתאם לפרוטוקול מיום 10.8.07, שקבע כי שכרם יקוצץ ב-50% בתקופת ההבראה, וכי הקיצוץ יוחזר להם לאחר סיומה. התובעת תבעה גם פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, אי המצאת תלושי שכר, פדיון חופשות, דמי הבראה ומינוי מומחה לקביעת הערך הכספי של יצירותיה של התובעת ככוריאוגרפית הראשית של הבלט, בהתאם להסכם העסקתה. לבסוף עתרה התובעת להשבת חפציה האישיים, שנותרו לכאורה ברשות הנתבעת, ולפיצוי בגין עוגמת נפש. הנתבעת טענה כי סכום החוב עומד על 470,000 ₪, כפי שנרשם בספריה, וכי הסכם ההבראה, שהיה ההסכם האחרון שנחתם בין הצדדים, גובר על כל הסכם קודם. לטענת הנתבעת, טענת התובעים בדבר פירעון החוב לא הייתה בסמכותו המהותית של בית הדין לעבודה, שכן מעמדם של התובעים בהסכם ההבראה היה של מייסדים ולא של עובדים. עוד טענה הנתבעת כי טרם הגיעה העת לפרוע את החוב, וכי יש לבצע את הפירעון בהתאם ליכולת הפירעון שלה ולשיקול דעתו של הוועד המנהל. באשר לתביעה לתשלום משכורות עד תום חייהם של התובעים, טענה הנתבעת כי החלטת הוועד המנהל בעניין זה אינה תקפה, וממילא הוחלפה בהסכם ההבראה. באשר לתביעה להפרשי שכר, טענה הנתבעת כי התובעים ויתרו על זכותם לתביעה זו בהסכם ההבראה, וממילא התביעה נדחתה בזמן. הנתבעת הכחישה את טענות התובעים בדבר פיטורים שלא כדין, אי הנפקת תלושי שכר, פדיון חופשות, דמי הבראה והשבת חפצים אישיים. הנתבעת התנגדה גם לתביעת התובעים בגין עוגמת נפש. בית המשפט קיבל את טענות התובעים בחלקן. בית הדין קבע כי סכום החוב שחבה הנתבעת לתובעים הוא 1,223,000 ₪, כפי שנרשם בספרי הנתבעת, וכי לבית הדין לעבודה הייתה סמכות לדון בתביעה להבראתה, שכן מעמדם של התובעים בהסכם ההבראה היה של עובדים ולא של מייסדים. עוד קבע בית המשפט כי הגיעה העת לפרוע את החוב, וכי על הנתבע לפרוע אותו בתשלומים חודשיים של 30,000 ₪ כל אחד, עד לפירעון מלא של החוב. בית המשפט דחה את התביעה לתשלום משכורות עד סוף ימיהם של התובעים, וקיבל את טענות הנתבעת כי החלטת הוועד המנהל בעניין זה אינה תקפה, והוחלפה בהסכם ההבראה. בית הדין קיבל את תביעת התובעת להפרשי שכר, וקבע כי ההחלטה להפחית משכרה ולאחר מכן להחזירו תקפה. עם זאת, בהתחשב בכך שהסכם ההבראה לא התייחס לתביעת התובעת, בעוד שהוא כן התייחס לתביעה דומה של מר מרקמן וויתר על זכותו בה, פסק בית המשפט לתובעת פיצוי בגין הפחתת שכרה, שיוחזר בתשלומים חודשיים של 5,000 ₪ כל אחד, עד לפירעון מלא של הסכום. בית המשפט קיבל גם את תביעתה של התובעת בגין אי הנפקת תלושי שכר, ופסק לה פיצוי בסך 2,500 ₪, והורה לנתבעת להנפיק את תלושי השכר של התובעת לשנת 2013. בית המשפט דחה את תביעות התובעת לפדיון חופשה ודמי הבראה, מאחר שמצא כי סכומים אלה כבר שולמו לתובע. בית המשפט דחה גם את תביעת התובעת למינוי מומחה, וקבע כי היא מתייחסת לעבודות עבר, שדמי השימוש בהן לא שולמו, וכי טענה זו התיישנה. בית המשפט דחה גם את התביעה להשבת חפצים אישיים, מאחר שהתובעים לא הוכיחו זאת. עם זאת, בית המשפט הורה לנתבעת להודיע לתובעים על קיומן של הקלטות כלשהן הנוגעות אליהם, ועל עלות העתקתן, בה יישאו הצדדים באופן שווה, אם התובעים ירצו בכך. לבסוף, קיבל בית המשפט את תביעת התובעים בגין עוגמת נפש, ופסק לכל תובע פיצוי בסך 30,000 ₪, לאור התנהלותה חסרת תום הלב של הנתבעת כלפי התובעים, הן במהלך העסקתם והן לאחריה. הנתבע חויב לשלם לתובעים את הסכומים שנפסקו להם, לרבות הפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל, בתשלומים חודשיים שווים. בנוסף, חויב הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 70,000 ₪.