ת"א 21569-11-21

תקציר

בית המשפט מצא כי טענת לשון הרע של התובע אינה תקפה, בשל מספר טעמים. ראשית, היא מנוגדת לתקנת הציבור לטעון כי פנייה לבתי המשפט בישראל היא כשלעצמה מעשה רע, וכי ביקורת על מעשה זה מהווה לשון הרע. שנית, עצם הגשת התביעה על ידי התובע סותרת את טענתו כי קיים איסור הלכתי על כך, וכי פרסום על איסור זה מהווה לשון הרע. התובע לא הגדיר את קבוצת הייחוס בצורה ברורה; לטענתו, פנייה לערכאות מנוגדת לאינטרסים של הציבור החרדי, אך הדבר עומד בסתירה לרבים בציבור זה המרבים לפנות לבתי המשפט. בנוסף, עצם מהותה של הטענה מופרכת מבחינה לוגית, שכן בית המשפט אינו יכול לקבוע כי פנייה לבית המשפט היא פסולה ובו בזמן לקבוע כי פרסום על מעשה זה מהווה לשון הרע. מבחינה משפטית, פרסום אינו יכול להיחשב לשון הרע אם הוא אינו נתפס ככזה על ידי אדם נורמטיבי, גם אם הוא נתפס כלשון הרע על ידי קבוצה מסוימת. הפרסום המדובר, שעניינו אדם שאינו מציית לרבנים האוסרים עליו להגיע לבית המשפט, מקביל לפרסום על אדם המשתף פעולה עם המדינה במאמציה המלחמתיים, אשר פסיקה קודמת הוכיחה כי אינה יכולה להיחשב כלשון הרע. התובע גם לא הצליח להוכיח כי קיימת קבוצה ברורה שעבורה מעשה זה נחשב פסול, מה גם שהחברה החרדית עצמה חצויה בנושא זה, כפי שמעידים הדעות והמעשים השונים בה. לבסוף, מקורות המשפט העברי מצביעים על כך שאין כיום אפשרות להרשיע אדם על כך שלא הביא ענין אזרחי ל"בית דין הפוסק על פי דין התורה". מכל הטעמים הללו, התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעים, בסך כולל של 24,485 ₪, בתוך 90 יום.