תמ"ש 61336-02-24

תקציר

במקרה זה, גבר שהתגורר עם בת זוגו לשעבר ועבר הליך התחדשות עירונית בדירתה, ביקש לתבוע חלק מהרווחים מהשיפוץ. השותפים לשעבר חתמו בעבר על הסכם ממון המאשר הפרדה רכושית מוחלטת במקרה של פרידה. האיש טען כי הדירה המשופצת מהווה "נכס חלופי" ואין להחריגה מההסכם, ולכן דרש 33.8% מהרווחים או 1.1 מיליון שקל בגין תרומתו לשיפוץ. האישה לעומת זאת הכחישה את טענות הגבר והדגישה את הסכם הפרידה הרכושי החד משמעי שהיה להם. עוד טענה כי האיש מעולם לא שיפץ את הדירה בהיקף כזה וכי לא תרם כספים לשיפוץ. בית המשפט נדרש להכריע האם לגבר יש תביעה לגיטימית לחלק בדירתה המשופצת של האישה, ואם כן, האם יש למנות מומחה שיעריך את עלות השיפוץ הנטען. השופטת בחנה ביסודיות את כוונותיהם של בני הזוג שאינם נשואים, את ההסכמים הקודמים ביניהם ואת ההשלכות המשפטיות של החלטותיהם. השופט הגיע למסקנה כי הגבר לא הביא כל ראיה מקדמית לשיפוץ או הסכמים כלשהם המזכים אותו בחלק מרכושה של האישה. השופטת הדגישה כי עצם החיים המשותפים אינם מעידים על רכוש משותף וכי לכוונות הסובייקטיביות של הצדדים תפקיד משמעותי במקרים כאלה. מאחר שהגבר טרם התגבר על המכשולים המהותיים שהציב הסכם הממון הקיים ועל הגנתה של האישה, החליטה השופטת כי מוקדם מדי למנות מומחה. השופט הוסיף כי תחילה יהיה על האיש להוכיח את זכותו הבסיסית לסעדים הנתבעים, ורק לאחר מכן ישקול בית המשפט למנות מומחה במידת הצורך. הבקשה למינוי מומחה נדחתה אפוא, ובית המשפט ציין כי בפני האיש עומדת משימה מאתגרת להוכיח בהצלחה את טענותיו. להחלטה זו עשויות להיות השלכות משמעותיות על זכויותיהם של זוגות לא נשואים ועל הסדרי הרכוש שלהם.