ת"א 1834-07-19

תקציר

פסק הדין דן במסגרת הסטטוטורית של בתים משותפים בישראל, תוך שימת דגש על הגדרת סעיף 52 לדירות ורכוש משותף ועל הוראות סעיפים 55 ו-57 בדבר חלוקת רכוש משותף והצמדה לדירות. בית המשפט מכיר באופיו השיורי של הרכוש המשותף ובאפשרות להצמיד אותו לדירות ספציפיות בתנאים מסוימים. היא גם מכירה במסגרת הרגולטורית המסדירה בתים משותפים, כולל הדרישה להסכמת רוב להתקשרות כזו וההשפעה הקניינית של הצמדות מוצלחות. כמו כן, פסק הדין בוחן את עקרון תום הלב ויישומו בסכסוכי בתים משותפים, תוך הכרה בהסכמים בעל פה והתנהגות המרמזת על הסכמה לחלוקת השימוש ברכוש המשותף. בית המשפט נותן תוקף לחלוקות כאלה, בתנאי שהן מופעלות במשך תקופה ממושכת, וכל הצדדים מודעים להן, במיוחד אם הם נהנים מהן. במקרה הספציפי שלפנינו, מצאה השופטת ראיות מהימנות לכך שבעלי הדירות הקודמים הסכימו לחלק את הרכוש המשותף. חלוקה זו הייתה מכובדת במשך למעלה מ-25 שנה והייתה ידועה לתובעים בעת רכישת דירתם. לפיכך, נדחתה טענת התובעים כי לנתבעים לא הייתה זכות להשתמש בחלק מסוים מהרכוש המשותף, והם חויבו לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.