עמ"נ 10082-03-21

תקציר

הערר מתייחס לתוכנית של יזם נדל"ן ששינתה את המצב התכנוני הקודם של שטח הגובל בנכס של תושב. הדיירת תבעה פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, בטענה שהתכנית פגעה ברכושה. הוועדה המקומית דחתה את תביעתה, אך ועדת הערר המחוזית לתכנון קיבלה אותה חלקית ופסקה לה 345 אלף שקל. החברה היזמית, האחראית על תשלום הפיצויים, ערערה על החלטה זו. עם זאת, השופט דחה את הערעור ואישר את החלטת ועדת הערר. השופט קבע כי טענות המערערת, שבמרכזן הקביעה כי התכנית דווקא מיטיבה עם קניינו של המשיב, זכו להתייחסות יסודית על ידי ועדת הערר והשמאי המייעץ. החלטותיהם היו מנומקות, מנומקות וקשורות למחלוקת המהותית. השופט ציין כי חובת ההנמקה של ועדת הערר אינה משתרעת על כל טענה, ודי בה כדי להתייחס לעיקרי המחלוקת. במקרה דנן, הוועדה התייחסה במידה מספקת וסבירה לטענותיו העיקריות של המערער. יתר על כן, השופט מצא כי מקביעותיה של ועדת הערר משתמע כי אין מדובר במקרה מובהק של "התפתחות עירונית טבעית" המצדיק שלילת פיצויים מהמשיב. הוועדה גם הפעילה כראוי את שיקול דעתה במינוי שמאי מייעץ ולא התערבה באופן חריג בחוות דעתו. ככלל, השופט הגיע למסקנה כי אין הצדקה להתערב בהחלטות ועדת הערר והשמאי המייעץ, ולכן הערעור נדחה. המערער חויב לשאת בהוצאות המשיב בסך של 15,000 ₪.