ת"א 31878-05-12

תקציר

התובע, אזרח ירדני המתגורר דרך קבע בירדן, תבע את הנתבעים, שהם דיירים מוגנים בדירה ברובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים, לפינוי. התובעת טענה כי הנתבעים נטשו את הדירה ולכן יש לבטל את הדיירות המוגנת שלהם. לחילופין, טענה התובעת כי יש לפנות את הנתבעים משום ששכרו את הדירה ללא הסכמתה, בניגוד להסכם השכירות, והפיקו ממנו רווח בלתי הוגן. הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו כי נאלצו לעזוב את הדירה בשל מצבו הרפואי של הנתבע המנוח, וכי תמיד התכוונו לחזור אליה. הם גם הודו כי אירחו תיירים בדירה במהלך חג הפסחא, אך טענו כי מדובר במנהג מקובל בשכונה ולא נעשה למטרות רווח. בית המשפט מצא כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבעים נטשו את הדירה. מהראיות עולה כי הנתבעים עזבו את הדירה בשנת 2008 בשל מצבו הרפואי של הנתבע המנוח, וכי תמיד התכוונו לחזור. ראיות התובע כי הנתבעים עזבו קודם לכן לא היו מספיקות וסותרות את ראיות הנתבעים. באשר לתביעת הפינוי מחמת סאבלט, מצא בית המשפט כי התובעת ידעה על התנהלות הנתבעים שנים רבות אך לא התנגדה, ולכן ויתרה על זכותה לפנותם בעילות אלה. מכל מקום, בית המשפט קבע כי ההשכרה לטווח קצר לתיירים במהלך חג הפסחא לא הייתה פעילות רווחית בלתי הוגנת, מה גם שהיא לא נעשתה למטרות רווח והייתה בהתאם למנהג המקומי. לפיכך, נדחתה גם תביעת הפינוי על בסיס סאבלט. מאחר שהתובעת לא הצליחה להוכיח אף אחת מטענותיה, דחה בית המשפט את תביעת הפינוי והורה לתובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.