ת"א 16708-05-19

תקציר

התובעת, בעלת בניין משרדים, הגישה תביעה נגד הנתבעת, דיירת בבניין שלהם, בגין אי עמידה במספר תנאים בהסכם השכירות ביניהם. התובע ביקש לפנות את הנתבע בגין ביצוע לכאורה מספר עבירות, לרבות התקנת מנעול במעלית, פירוק דלת אש, חסימת מעברי חירום, סירוב להתקין אמצעי בטיחות וגרימת נזקים שונים לנכס המושכר ולבניין. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת הנאשם ברוב הסעיפים. באשר למנעול המעלית, קבע בית המשפט כי התקנת מפתח המונע מהמעלית להגיע לקומה בה הם שוכרים על ידי הנתבעת היא סבירה בהתחשב בצורך לאבטח את משרדיהם מפני גישה בלתי מורשית. פעולה זו אינה הפרת חוזה, ובוודאי לא הפרה יסודית שתצדיק פינוי. בנושא דלת האש ומעברי החירום, קיבל בית המשפט את טענת הנתבעת כי הדלת שהוחלפה הייתה בטוחה יותר מקודמתה וכי היתר הבנייה אינו מחייב עמידה בתקני האש הנוכחיים. אמנם נמצא כי הנתבע חסם מעברי חירום בניגוד לחוות דעת מומחה, אך הפרה זו ניתנת לתיקון תוך זמן סביר ואינה חמורה דיה כדי להצדיק פינוי. גם הנזקים הנוספים להם תבע התובע לא הוכחו ברובם. הנתבעת לא חויבה בתשלום עבור התקנת ספרינקלרים, ומרבית התביעות האחרות, לרבות אלה הנוגעות למתגי בטיחות, נזילות, נזק לדלתות, התקנת מצלמות וחניה, נמצאו בלתי מבוססות או מוסכמות מראש על ידי התובע. בית המשפט הדגיש כי מדובר בסכסוכים בודדים, והתובע היה צריך לטפל בהם במועד במקום לאפשר לנתבע להשקיע מיליוני שקלים בנכס ולאחר מכן לתבוע פינוי. בסיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי הנתבעת לא ביצעה הפרות יסודיות של הסכם השכירות שיש בהן כדי להצדיק פינוי והורה על מחיקת טענות התובעת. בהתחשב בקיומן של הפרות מסוימות, בית המשפט לא פסק הוצאות לאף אחד מהצדדים. פסק הדין חיזק את התפיסה כי לא ניתן לפנות שוכרים בגין הפרות קלות של הסכמי השכירות שלהם, במיוחד כאשר המשכיר השלים עם ההפרות או לא התנגד להן במועד.