עמ"נ 57355-04-18

תקציר

הערעור מתייחס לסיווג נכסיה של המערערת לצורך הטלת ארנונה על ידי העירייה המשיבה. המשיב סיווג את הנכס כגן אירועים, ואילו המערער טען כי יש לסווגו כשטח חקלאי, או לחילופין, כי מדובר בשטח מעורב שימושים המשמש גם למגוריו. הערעור נסוב אפוא סביב השאלה האם סיווגו של הנכס על ידי המשיב סביר. בית המשפט מגיע למסקנה כי הערעור לוקה בחסר. אכן, בית המשפט נרתע מלהתערב בשאלות עובדתיות הפוסקות על ידי בית המשפט הפרוצדורלי, במיוחד כאשר עסקינן בשיקול דעתה של רשות מינהלית מקצועית. החלטת ועדת הערר מבוססת על בחינה מעמיקה של העובדות הרלוונטיות, לרבות ביקורים באתר, תצהירים וחקירות, וקביעת הוועדה כי הנכס משמש כגן אירועים היא סבירה. בית המשפט דוחה גם את טענת המערער בדבר נטל ההוכחה, ומאשר כי באחריותו של המערער להוכיח את אי חוקיותו של חיוב המס, דבר שלא עשה. כמו כן, בית המשפט אינו מוצא פגם בקבלת ראיות המשיב, לרבות תצהירו של מנהל הארנונה והמסמכים התומכים. טענת המערערת בדבר חיוב רטרואקטיבי לשנים 2013–2014 לא הועלתה בהשגה או בערעור ועל כן אינה קבילה. לבסוף, בית המשפט מסכים עם החלטת ועדת הערר שלא להתייחס לסוגיית החיוב הרטרואקטיבי, שכן היא חורגת מתחום סמכותה של הוועדה. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערת מצווה לשאת בהוצאות המשיב.