בר"מ 2340/02

תקציר

בית המשפט לעניינים מנהליים, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון התייחסו לסמכותה של ועדת ערר לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, להאריך מועדים להגשת עררים על החלטות שמאים מכריעים. בית המשפט העליון קבע כי למרות שהחקיקה הראשית אינה מסמיכה במפורש הארכת מועדים, חקיקת המשנה, ובפרט תקנה 15 לתקנות התכנון והבניה, מסמיכה את יו"ר ועדת הערר לקבוע הליכים שאינם מוסדרים בחוק, לרבות הארכת מועדים. פרשנות זו מתיישבת עם מגמות חקיקתיות רחבות יותר המאפשרות גמישות פרוצדורלית, ומדגישה את הצורך בחריגים במקרים שבהם עמידה קפדנית במועדים עלולה לגרום עוול. בית המשפט העליון קבע כי הארכות אינן צריכות לדרוש "טעמים מיוחדים" בעת ערעור על חוות דעת של גורמים מקצועיים, והציע סטנדרט של "טעמים סבירים ומוצדקים", החל במיוחד כאשר חוות דעת מקצועיות דורשות ביקורת שיפוטית, מבלי לפגוע בהליכי התכנון המתמשכים. בית המשפט קבע כי במקרה הנתון, היה על ועדת הערר לתת ארכה, בהתחשב בנסיבות הייחודיות של הליכים מקבילים ובסתירות אפשריות בין ערכאות ערעור שונות. ההחלטה שמה דגש על איזון בין כללים פרוצדורליים לצדק מהותי, חיזוק הגישה למערכות שיפוטיות לצורך הערכה הוגנת של הערכות מקצועיות, ובסופו של דבר מאפשרת לוועדה המקומית לערער למרות שהוחמצו במועדים שהוחמצו בעבר.