ת"א 22383-01-19

תקציר

פסק הדין דן בסכסוכים בין עמידר לבין דיירים של שלוש יחידות דיור. המחלוקת הראשונה נוגעת לשאלה האם מגורי הנתבעים ביחידות מהווה הפרה של הסכמי השכירות, ואם כן, זכאותה של עמידר לפנותם. בית המשפט מחליט כי הנתבעים, שהם בני משפחה של הדייר המקורי, זכאים להמשיך להחזיק ביחידות על פי חוק הגנת הדייר, ועמידר אינה יכולה לטעון אחרת מאחר שהיא המשיכה להשכיר את היחידות לדייר המנוח ואישרה את העברת הזכויות לנתבעים ללא התנגדות. המחלוקת השנייה נוגעת לשאלה האם הפעלת מעון יום באחת היחידות מפרה את הסכם השכירות, הקובע כי מטרת השכירות היא מגורים. בית המשפט פוסק לטובת הנתבעים, ומסביר כי ייעודו העיקרי של חוזה השכירות הוא למגורים, שנותר תפקידה העיקרי של היחידה. הפעלת מעון יום בין השעות 07:00-16:00 באחד החדרים אינה שוללת את ייעוד המגורים, מה גם שהיא אינה כרוכה בשינויים מבניים ומקדמת מטרה ציבורית אחרת. פסק הדין מתייחס לחוק התכנון והבניה, הרואה בשימוש למגורים ככולל הפעלת מעון יום לפעוטות. לפיכך, הפעלת המעון מהווה שימוש סביר בנכס ואינה מצדיקה פינוי. המחלוקת השלישית נוגעת לתביעתה של עמידר לדמי שימוש בגין הפעלת פעוטון ביחידה. בית המשפט דוחה טענה זו ומדגיש כי המעון אינו מפר את השימוש המותר בהסכם וכי עמידר אינו זכאי לדמי שימוש, במיוחד בהתחשב בהבדל בין שימוש מסחרי לבין הפעלת מעון בדירת מגורים. בית המשפט מגיע למסקנה כי התביעה נדחית ואינו פוסק הוצאות, ומכיר בכך שמדובר בסכסוך אמיתי. פסק דין זה מדגיש את ההגנה הניתנת לדייר מכוח חוק הגנת הדייר ואת השפעת האינטרס הציבורי בפרשנות הסכמי שכירות לדיור ציבורי.