רע"א 2203/91

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם. התביעה הראשונית הוגשה על ידי המשיב, בבקשה להסיר את החזקה של המבקש בחלקת מקרקעין. בית משפט השלום דחה את טענות הגנתו של המבקש, לרבות טענת בעלות וטענת התיישנות, והורה על הוצאת ידו של המבקש מהחלקה. בית המשפט המחוזי דחה גם הוא את הערעור, והוביל את המבקש להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. פסיקת בית המשפט העליון אישרה את החלטות הערכאות הנמוכות, וציטטה בין היתר את סעיפים 20, 78 ו-125 לחוק הקרקעות העות'מאני ולחוק הקרקעות, התשכ"ט-1969. בית המשפט התמקד בשאלה האם החזקה של המבקש במקרקעין הייתה חוקית, תוך שהוא בוחן באופן ספציפי את טענת החזקה הנוגדת וקובע כי היא חסרת שחר. לדברי בית המשפט, כדי שהחזקה תיחשב כנוגדת, אסור לה לנבוע מזכויות הבעלים אלא לפגוע בהן, והיא חייבת להיות תוצאה של טענת הבעלות של המחזיק. מאחר שדודו של המבקש היה הבעלים הרשום של החלקה, והמבקש לא הצליח להוכיח רכישת הקרקע או חזקה נוגדת, לא מצא בית המשפט עילה להפוך את החלטות הערכאות הנמוכות יותר. גם טענת המבקש כי המשיב הסכים לבנייתם על הקרקע נדחתה, שכן בית המשפט קבע כי המבקש פנה למשיב לקבלת הסכמה, דבר המעיד על הכרה בזכויות הבעלות של המשיב. בנוסף, הדגיש בית המשפט העליון כי חזקתו של המבקש אינה עומדת במבחנים הנדרשים להחזקה נוגדת, שהם: 1. החזקה צריכה ליצור "חזקה נוגדת", כלומר אסור לה לנבוע מזכויות הבעלים אלא לסתור אותן. 2. החזקה חייבת להיות תוצאה של תביעת הבעלות של המחזיק. בית המשפט הגיע למסקנה כי חזקתו של המבקש אינה עומדת באמות מידה אלה וכי ממצאי הערכאה הנמוכה יותר נכונים. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור, והמבקש חויב בכיסוי הוצאות המשיב.