דנג"צ 8537/18

תקציר

פסק הדין דן בסוגיה משפטית רבת פנים שנותחה על ידי בתי המשפט השונים, לרבות בית הדין הרבני הגדול, בכל הנוגע לחלוקת רכוש בין בני זוג. המקרה עוסק בקביעה האם בן זוג זכאי לחלוק ברכוש שהיה בבעלות בן הזוג השני לפני הנישואין, תוך התמקדות בכלל השיתוף הספציפי ובהשלכותיו בהקשרים של המשפט האזרחי והדתי. על החלטת בית הדין הרבני הגדול הוגש ערעור על השימוש בבגידה מינית כגורם לשלילת השיתוף הספציפי ברכוש. בית המשפט האזרחי, ובפרט דעת הרוב בראשות השופטת א' חיות, מצא כי גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם המשפט האזרחי המקובל, שאינו מאפשר לשיקולי אשמה, כגון בגידה, להשפיע על חלוקת הנכסים. פסק הדין הדגיש את הצורך בעקביות עם המשפט האזרחי, ובפרט עם הדינים המסדירים את חלוקת הרכוש, המחייבים יסוד נוסף מעבר לחיים משותפים כדי להצדיק שיתוף ספציפי בנכסים. פסק דין זה אישר מחדש כי המשפט האזרחי, ולא שיקולים דתיים, מסדיר את ענייני הרכוש בגירושין, תוך שמירה על הרעיון כי התנהגות מינית לא צריכה להשפיע על זכויות הקניין. המקרה הוסיף והדגיש נקודות מבט שיפוטיות שונות בסוגיות אלה, בעיקר בין רצון חופשי מחוזים לבין משטרי ברירת מחדל, כאשר השופט שטיין הציע מודל חלופי שנוי במחלוקת לשיתוף הדרגתי בנכסים. בסופו של דבר, בית המשפט צידד בחוות הדעת ששללה את השפעתם של שיקולי בגידה דתית על זכויות הקניין, ובכך החזיר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר והעניק לבן הזוג מחצית מבית המגורים, תוך יצירת הרמוניה בין הפסיקה האזרחית וההלכתית.