בג"צ 64/91

תקציר

בתיק משפטי מורכב זה הואשם העותר בגניבה וזיוף על סמך מידע שגוי שנמסר למשטרה. לאחר חקירה יסודית הופרכו הטענות והתיק נסגר. העותר ביקש לתקן את זהותו של המודיע כדי לתבוע לפי דיני הנזיקין ולשון הרע, אך המשטרה דחתה את הבקשה. לאחר מכן פנה העותר לבג"ץ וערער על סירוב זה. המשטרה טענה כי חשיפת זהותם של מודיעים מסכנת את האינטרס הציבורי ומותרת רק כאשר מוגש כתב אישום. בית המשפט צידד במשטרה והדגיש את הצורך להגן על מודיעים כדי לעודד דיווח על פשעים. בפסק הדין הודגש כי על המשטרה לאזן בין החיסיון לבין החובה הציבורית ולהיזהר בפתיחת חקירות על בסיס שמועות. אם מתרחשת רשלנות, העותר שומר לעצמו את הזכות לתבוע את המשטרה על נזקים. במקרים נדירים שבהם לא קיימת זכות נגד המדינה, בית המשפט עשוי לשקול לחשוף את זהותו של מודיע. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי האינטרס הציבורי בשמירה על סודיות המודיע צריך לגבור על תביעות נזיקין פרטניות, אלא אם כן הוכחה כוונת זדון. על המשטרה לנמק את החלטותיה בשקיפות, אם כי לא כל המידע ייחשף. במקרה זה, הסירוב לחשוף את שמו של המודיע אושר, מה שחיזק את עליונות ההגנה על מקורות מודיעין אלא אם המניע של המודיע הוא זדוני, המצדיק העמדה אפשרית לדין על ידי הרשויות.