סע"ש 21847-07-17

תקציר

פסק הדין דן בתביעת לשון הרע שהגיש תובע נגד נתבע שהשמיע שתי אמירות לשון הרע על התובע במשטרה. בהודעה הראשונה נטען כי התובע נכח במקום וסייע בטעינה ובהובלה של שער שנלקח שלא כדין מבית המלאכה של העירייה. בהודעה השנייה, שנמסרה למחרת, נכתב כי התובע עמד ליד הרכב בעת העמסת השער. לטענת התובע, אמירות אלו היו שקריות שכן הוא היה בחופשה ולא נכח בבית המלאכה בעת האירוע. בית המשפט מתייחס תחילה לטענות הנתבע כי האמירות נאמרו בתום לב, כהגדרתן בסעיפים 15 ו-16 לחוק איסור לשון הרע. היא מניחה, מבלי להכריע, כי הייתה לנאשם חובה חוקית, מוסרית או חברתית למסור את הפרסום למשטרה, אך מוצאת כי לא הצליח להוכיח כי עשה כן בתום לב. לגופו של עניין, בית המשפט אינו מקבל את טענת הנתבע כי ראה את התובע במקום, וקובע כי התובע הצליח להוכיח כי דברי לשון הרע לא היו אמת. זאת ועוד, בית המשפט קובע כי הנאשם לא יכול היה להאמין שהדברים נכונים, במיוחד לאור העובדה שלא היה עד ראייה לאירועים כפי שטען. לפיכך, חזקת תום הלב לפי סעיף 16(א) אינה חלה. בית המשפט בוחן גם האם הנתבע פעל בסבירות ובתום לב כנדרש בסעיף 15(2) ו-16(א). נמצא כי התנהלותו הכוללת של הנתבע, לרבות הימנעותו מיצירת קשר ישיר עם התובע ושיתוף הפעולה שלו עם יריבו של התובע, ג'מאל, מעידים על חוסר תום לב. בכך מתגברת החזקה לפי סעיף 16(א), ובית המשפט קובע כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי דבריו נאמרו בתום לב. בהתייחסו לסוגיית הפיצויים, בית המשפט בוחן את האפקט המצנן הפוטנציאלי על הגשת תלונות במשטרה ואת העובדה שהנאשם דאג בעיקר להגן על עצמו. עוד צוין כי שתי ההצהרות, אף שהן שונות, הן למעשה פרסום אחד. בית המשפט מוסיף ובוחן את שמה הטוב של התובעת, וקובע כי היא לא הייתה ידועה כמי שהייתה מודעת למעשים פסולים. עם זאת, היא מכירה בנזק המשמעותי שנגרם לתובע כתוצאה מההליך הפלילי. לפיכך, בית המשפט מורה לנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 35,000 ₪ ו-7500 ₪ נוספים שכר טרחת עורך דין. ההחלטה תימסר בהעדר הצדדים ותועבר אליהם בהתאם.