ע"א 471/76
פסק-דין עליון
תקציר
התיק נסוב סביב מחלוקת על תוקפו של זיכרון דברים בנוגע למכירת דירה וכוונת הצדדים המעורבים. המערערת, אשר התגוררה בדירה מבלי לשלם דמי שכירות, טוענת כי התזכיר מהווה הסכם תקף לרכישת הנכס. עם זאת, המשיבים מבקשים לפנות את המערער ולחייב אותו בגין תפיסת הדירה. בית המשפט המחוזי צידד במשיבים, והמערער ערער לבית המשפט העליון. פסק דינו של השופט ברנזון משרטט את פרטי המקרה ומדגיש את משמעות כוונת הצדדים, כפי שעולה מתוכן התזכיר ומהאירועים שבאו בעקבותיו. חסרו פרטים מהותיים כמו מחיר, מועדי תשלום, העברת חזקה ורישום, מה שמעיד על היעדר כוונה רצינית לסיים את ההסכם. השופט מפנה למספר פסקי דין קודמים כדי לתמוך בפרשנות לפיה התזכיר נועד להיות הסכם מקדמי בכפוף לחוזה פורמלי. זאת ועוד, מעשיו של המערער עצמו, לרבות אי התייצבותו לחתימה על החוזה הפורמאלי ואי יכולתו לספק את התמורה המוסכמת, מלמדים כי לא ראה בזיכרון הדברים הסכם מוחלט מחייב. השופט ברנזון מסכם כי התזכיר במקרה זה לא היווה חוזה תקף ומקיים את החלטת בית המשפט המחוזי לפנות את המערער ולחייב אותו בדמי הכיבוש. השופט עציוני והשופט ויקון מסכימים עם פסק הדין, מדגישים את חשיבות פירוש כוונת הצדדים ומפנים לפסיקה קודמת בסוגיה דומה. הערעור נדחה, והמערערת מחויבת לשאת בהוצאות המשיבים.
ע"א 471/76 אברהם גויטע נ' חיים ו-מלכה וייס, עליון (31.1.1977)
עו"ד, רוצה לקרוא את המסמך המלא?
הצטרפו לקבלת גישה ללא תשלום למאגר המידע, והתנסו במערכת ה-AI המובילה בישראל. LawMate מעניקה פתרון מקצה לקצה לכל סוגי העבודה המשפטית: מחקר מעמיק, ניתוח מידע, ניסוח חוזים, כתבי בי-דין, חוות דעת ועוד – הכל במקום אחד ובתוך שניות.