עמ"נ 23047-03-14

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על סיווג נכס ושימוש בו לצורך קביעת ארנונה. המערערים טענו כי הנכס, שיועד למגורים בתב"ע, אינו ראוי למגורים ויש לפטור אותו מארנונה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות. המשיב טען, לעומת זאת, כי הנכס עדיין יציב מבחינה מבנית ומתאים לכיבוש, וכי מצבו הנוכחי אינו מצדיק פטור. סלע המחלוקת המרכזי היה האם הנכס נפגע במידה שלא ניתן היה לאכלס אותו, כהגדרתו בסעיף 330. בית המשפט בחן את מצבו של הנכס ומצא כי מבחינה אובייקטיבית הוא אכן אינו ראוי למגורים בשל היעדר שירותים בסיסיים. עם זאת, פסק הדין גם הכיר בכך שהנכס שימש בעבר כמאפייה ומחסן, מה שמצביע על כך שהוא עשוי לשמש למטרות שאינן למגורים. מאחר שהמערערים לא השתמשו בנכס למגורים או לשימושים מותרים אחרים במשך שנים, קבע בית המשפט כי לא ניתן לחייבם לשפץ אותו כך שיתאים למגורים. יתר על כן, היעדר הוכחה לכך שהתב"ע אסרה על שימושים אחרים כגון אחסנה פירושו שלא ניתן היה לפטור את המערערים מתשלום ארנונה. בסופו של דבר, נדחתה העתירה לפטור לפי סעיף 330 מאחר שהנכס לא עמד בקריטריונים של נזק או הריסה, ובית המשפט החליט כי על המערערים להמשיך ולשלם ארנונה. בהחלטה הודגש כי אין לחייב את בעלי הקרקע לעשות שימוש ברכושם בניגוד לייעודו התכנוני לייעול גביית הארנונה.