ת"א 57856-01-23

תקציר

לאחר ששקל בכובד ראש את הטענות שהציגו הצדדים, קבע בית המשפט כי פרשנותם של המבקשים להסכם בדבר שכר טרחת הנאמן תקפה. ניסיונם של המשיבים לקשור בין ההחלטה בדבר שכר הטרחה שישולם בעת פירוק לצמיתות לבין סוגיית ייצוג החברות בהליך הבוררות נדחה. בית המשפט הדגיש כי הסכמת הצדדים לשאת בהוצאות השתתפות הנאמן בהליכי הבוררות לא הוגבלה לשלב הפירוק הזמני אלא הורחבה גם לשלב הפירוק הקבוע. החלטה זו התקבלה משום שהמשיבים היו אלה שעמדו על כך שהחברות יצטרפו לבוררות כצדדים, וצו פירוק קבוע לא עיכב את הליך הבוררות. יתר על כן, בית המשפט מצא כי הסתייגותו של הנאמן מייצוג החברות חלה הן על שלב הפירוק הזמני והן על שלב הפירוק הקבוע. טענת המשיבים כי הסכם שכר הטרחה הוגבל ל-120 שעות עבודה נדחתה אף היא, שכן בית המשפט קבע כי הצדדים הסכימו לשלם לנאמן על בסיס שכר שעתי והסכימו להגדלת שעות במידת הצורך, ללא צורך בהסכמה חדשה. הסכמת המבקשים להסדר זה הייתה מפורשת, ואילו הסכמת המשיבים נבעה משתיקתם. לבסוף, הדגיש בית המשפט כי הצדדים ימשיכו לשאת בשכר טרחת הנאמן בגין הבוררות ויוכלו בהמשך לתבוע החזר מקרן הפירוק אם יצטברו די כספים. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים והביא לסיומה את המחלוקת בנוגע לשכר טרחת הנאמנים.