רע"א 1176/09

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לערבות בנקאית בשווי 150,000 ₪, אשר הופקדה בבית המשפט המחוזי בתל אביב כבטוחה בעקבות צו עיקול זמני שביקש המשיב בתביעה נגד המבקשים. המבקשים ביקשו לערער על החלטת בית המשפט המחוזי להשיב את הערבות הבנקאית למשיב. מורכבות התיק נבעה מהפרשנויות השונות של תקנות סדר הדין האזרחי ומסיווג הערבות הבנקאית כ"ערובה" או כ"בטוחה". הנושא המרכזי היה מימוש הערבות הבנקאית ומסגרת הזמן שבה יכלו המבקשים להגיש תביעה לפיצויים בשל נזקי צו העיקול הזמני. צווי בית המשפט ופרשנותם המשתנה גרמו לבלבול פרוצדורלי, שהוביל להחלטות סותרות. המבקשים ביקשו תחילה את חילוט הערבות הבנקאית, אך בהמשך משכו את בקשתם ופנו לבית משפט השלום בבקשה לעיון חוזר, אך בקשתם נדחתה. בית המשפט המחוזי דחה גם את בקשותיהם הבאות להארכת שחרור הערבות הבנקאית. עם זאת, בערעור נעתר בית המשפט העליון לבקשת רשות הערעור ודן בתיק. בפסק דין שניתן לאחרונה עמד בית המשפט העליון על ההבחנות בין ערבות לבטוחה ועל הבעיות הנובעות מסווגן המעורפל, במיוחד בכל הנוגע למימוש בטוחה. בית המשפט הדגיש את הצורך בהגדרה ברורה במקרים כאלה. מאחר שהערבות הבנקאית הופקדה לפני תיקון תקנות סדר הדין האזרחי משנת 2001, שהבחין בין ערבויות לבטוחות, מימוש הערבות נדרש בהתאם למתווה שנקבע בפרשת ארנס. בית המשפט קבע כי תקנה 371(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, עליה הסיק בית המשפט המחוזי, אינה ישימה. במקום זאת, התקנה המתאימה יותר הייתה תקנת משנה 371(ג), הקובעת תקופה של שישה חודשים להגשת תביעות או בקשות לפיצויים. זאת ועוד, נדונה טענת המשיב כי המבקשים פעלו בחוסר תום לב בכך שלא הזכירו החלטה ספציפית של בית המשפט המחוזי בערעורם. בית המשפט הכיר בטעות הפרוצדורלית של המבקשים, אך לא הטיל סנקציה שתפגע ביכולתם לתבוע פיצויים. עוד צוין, כי גם התנהלותו הפרוצדורלית של המשיב לא הייתה ללא דופי. בסופו של דבר התקבל הערעור, והחלטות בית המשפט המחוזי בוטלו. הערבות הבנקאית נותרה בקופת בית המשפט, ולמבקשים ניתנו 15 יום להגיש תביעה מתאימה או בקשה לפיצויים. אם לא יעשו כן, תוחזר הערבות למשיב. בשל כשלים פרוצדורליים משני הצדדים, לא נפסקו הוצאות.