עת"מ 28439-04-14

תקציר

העותר, אזרח אריתריאה השוהה בישראל כשבע שנים, מערער על חוקיות צו הישיבה שהוצא לו מכוח סעיף 32ד לחוק הכניסה לישראל. לטענתו, הצו אינו חוקי משום שבשל עקרון אי-ההחזרה אין קושי להוציאו מישראל, ולחילופין מאחר שבקשת המקלט שלו טרם הוכרעה, הצו אינו סביר. עוד הוא טוען כי ההחלטה להוציא את הצו נגדו אינה סבירה, עולה כדי אכיפה בררנית ומפלה, שכן אין מקום במעון חולות לכל המסתננים העומדים בקריטריונים, וכי נמנע ממנו שימוע ראוי. המשיב, לעומת זאת, טוען כי הצו ניתן כדין, בסבירות וכראוי, וכי לעותר נערך שימוע. השופט מגיע למסקנה כי יש לדחות את העתירה. השופט מציין כי הצו הוצא לעותר בהתאם לחוק, המסמיך את קצין ביקורת הגבולות להוציא צו כזה למסתנן שהקצין מתקשה לגרשו. השופטת מדגישה כי החוק אינו מבחין בין מסתננים על פי ארץ מוצאם או נסיבותיהם האישיות, וכי מטרתו למנוע ממסתננים להשתקע בישראל ולהרתיע מסתננים פוטנציאליים. "קושי הגירוש" הנזכר בחוק אינו מצטמצם לקושי ספציפי וכולל קושי כלשהו, לרבות חוסר יכולתה של המדינה לגרש מסתנן מכל סיבה שהיא. פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם תכלית החוק ועם כוונת המחוקק. השופט מדגיש כי דברי ההסבר לחוק אינם גוברים על לשונו הברורה ותכליתו. עוד מבהירה השופטת כי מעמדם של מסתננים אריתריאים שונה מזה של פליטים מוכרים, וכי העובדה שמסתנן הגיש בקשת מקלט אינה מקנה לו הגנה מפני הוצאת צו ישיבה או הופכת צו כזה לבלתי סביר. בנוסף, אמות המידה למתן צווי שהייה הן סבירות וראויות, ואין השופט יכול להתערב בשיקול דעתו של המשיב בעניין זה. השופט דוחה גם את טענות העותר בנוגע לדיון וקובע כי התקיים דיון מפורט לפני מתן הצו, תוך מתן הזדמנות נאותה לעותר להציג את טענותיו. לבסוף, השופט קובע כי יש לבטל את הצו הארעי המשהה את ביצוע צו השהייה, ומורה לעותר לשלם למשיב הוצאות בסך 5,000 ₪.