א"ב 39236-04-16

תקציר

פסק הדין דן בכשירותה ההורית של אם ביחס לילדה, והאם טובת הילד משרתת על ידי החזרתו לטיפולה של האם, החזקתו באומנה סיעודית או העברתו לאימוץ. מסקנת פסק הדין היא כי האם נעדרת מסוגלות הורית בשל קשיי הסתגלות קשים וחוסר יכולת לשתף פעולה עם מערכות התמיכה הנדרשות, וכי החזרת הילד לטיפולה תפגע בהתפתחותו הרגשית והחברתית של הילד. יתר על כן, טובת הילד היא להיות מאומץ ולא להישאר באומנה ארוכת טווח, שכן אימוץ מספק יותר יציבות, ביטחון ותחושת שייכות. פסק הדין מתייחס גם לכשירותם המשפטית של הורי האומנה, הגרושים, לאמץ את הילד. היא קובעת כי גירושיהם אינם צריכים להוות מחסום אוטומטי בפני אימוץ וכי יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך התחשבות בטובת הילד ובקיומן של נסיבות מיוחדות. בית המשפט מדגיש כי השיקול העיקרי הוא טובת הילד וכי גמישות החוק מאפשרת חריגה מהדרישות הרגילות אם היא משרתת את טובת הילד. מפסק הדין עולה כי יש לטפל בבקשתם של הורי האומנה לאמץ את הילד, ועל בית המשפט קמא לשקול את התאמתם ואת קיומן של נסיבות מיוחדות. אם בכוונת בית המשפט קמא להוציא צו אימוץ, עליו להודיע תחילה על החלטתו, אשר תיבחן על ידי הערכאה הגבוהה יותר לצד ערעורה של האם.