ע"א 38594-05-12

תקציר

הערעור מתייחס לפסיקה בשאלה האם קרנית, מבטחת סטטוטורית, חייבת לפצות אדם בגין פגיעות שנגרמו לו בתאונת דרכים. המשיב טען, כי קרנית חבה לפי סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שכן זהותו של הנהג הפוגע החייב בפיצויים אינה ידועה לו. המערערת, קרנית, טענה כי המשיב לא הפעיל "שקידה סבירה" לבירור זהות הנהג, כנדרש בפסיקה. החלטת בית המשפט, עליה מערערת קרנית, פסקה לטובת המשיב וקבעה כי פעל בשקידה סבירה ובתום לב בניסיון לאתר את פרטי הנהג לאחר התאונה. עם זאת, ליבת התנגדותה של קרנית סובבת סביב אי ההבחנה של בית המשפט בין התוצאה המיידית של התאונה לבין התקופה שאחריה. השופטת, השופטת ואגו, מדגישה כי על מנת שתובע יקבל פיצוי מכרנית בשל פרטי נהג לא ידועים, יש להוכיח שקידה סבירה לא רק לאחר התאונה אלא גם מיד לאחריה. במקרה הנוכחי, התנהגותו של המשיב מיד לאחר התאונה היא מכרעת. מהראיות עולה כי המשיב והנהג נשארו יחד לאחר התאונה ואף הגיעו לביתו של המשיב, אך המשיב לא הצליח להשיג את פרטי הנהג. בית המשפט מכיר בכך שלא ניתן להצדיק את מחדלו של המשיב בכך שסבר כי הטיפול הרפואי היה מיותר, והדבר סותר את מסקנתו של בית משפט קמא כי הפעיל שקידה סבירה. השופט ואגו מגיע למסקנה כי החלטתו המודעת של המשיב שלא לקבל את פרטי הנהג בנסיבות אלה מהווה חוסר זהירות או אוזלת יד. משכך, לא ניתן לבסס את אחריותה של קרנית לפי סעיף 12(א)(1) לחוק. לפיכך הערעור מתקבל, ופסק הדין המקורי מתבטל. המשיב חויב בהוצאות המערער ובשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. השופטים דברת וברקאי מסכימים עם פסק הדין.