עב"ל 18371-05-23

תקציר

בערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב טענה המערערת, אחות במקצועה, להכרה בהידבקותה בנגיף הקורונה כפגיעה בעבודה. טענתה התבססה על חשיפה קצרה לחולה קורונה מאומת במקום עבודתה ב-20 בדצמבר 2020, במהלכה היו שני הצדדים רעולי פנים ושמרו על מרחק של 3-4 מטרים. למרות בדיקה שלילית ל-COVID-19 ב-26 בדצמבר, היא דיווחה שחשה ברע ב-28 בדצמבר בזמן שהשתתפה באירוע קהילתי ואובחנה כחולה ב-COVID-19 ב-4 בינואר 2021. בתקופה זו לא דווח על זיהומים נוספים במקום העבודה, ולא היו מספיק ראיות שקשרו את ההדבקה שלה למקום העבודה. בית המשפט המחוזי מצא סתירות בעדויות המערער והמטופל בנוגע לאינטראקציה ביניהם, וצידד בגרסתו של המטופל כי הם ניהלו שיחה קצרה ומרוחקת בלבד. למרות שחוזר המוסד לביטוח לאומי מתווה נהלים להכרה בהידבקות בקורונה הקשורים לעבודה, הוא דורש הסתברות גבוהה להידבקות במקום העבודה על סמך נתונים רפואיים ונתוני משרד הבריאות, שלא ניכרו במקרה זה. בנוסף, פער הזמנים בין החשיפה לאבחון, יחד עם תנאי האינטראקציה המבוקרים, הפכו את מינויו של מומחה רפואי למיותר. בידודו של המערער לא נדרש, שכן הנסיבות לא הצביעו על חשיפה בסיכון גבוה, בהתאם להנחיות הבריאות העדכניות דאז. ניסיונות להסיק הידבקות אך ורק מחשיפה במקום העבודה התערערו בעקבות ביקורה במועדון קהילתי ואבחנת הקורונה המקבילה של בנה. בית הדין הגיע למסקנה כי אין די ראיות כדי לתייג את המקרה שלה כפגיעה בעבודה, ודחה את הערעור ללא הוצאות.