ע"א 256/62

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתביעה אזרחית. המערער, שהיה מובטל, ביקר בלשכת העבודה בתל אביב בדרישה לעבודה והתנהג בצורה מאיימת. הדבר הוביל לעימות פיזי עם סדרן הלשכה, המשיב מס' 1, אשר נשך את אוזנו של המערער וכרת חלק ממנה. המערערת תבעה את שלושת המשיבים – המשיב מס' 1, הסדרן; המשיב מס' 2, מזכיר הלשכה; והמשיבה מס' 3, המעסיקה של שניהם – לפיצויים, בטענה כי התקיפה בוצעה ביוזמתו או בהסכמתו של המשיב מס' 2. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המערערת נגד המשיב מס' 1 אך דחה את התביעה נגד המשיבים מס' 2 ו-3. בית המשפט לערעורים, בראשות הנשיא אולשן, אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. באשר לפרשנותם של סעיפים 12 ו-26 לפקודת הנזיקין האזרחיים, תש"ד-1944, קבע בית הדין כי מעסיק אחראי לתקיפה שביצע עובדו רק אם אישר או הסכים לכך במפורש. מאחר שלא היו ראיות לאישור כזה, לא ניתן היה להטיל את האחריות על המשיבים מס' 2 ו-3. בית המשפט דן גם בהערכת הנזקים, בפיצויים עונשיים במקרים של תקיפה ובפסיקת ריבית על הפיצויים. בית המשפט קבע כי מוטב להשאיר את הערכת הפיצויים בגין כאב וסבל לבית משפט קמא, בעוד שניתן להתחשב בהתנהגותו של הנפגע בקביעת פיצויים עונשיים. הריבית על הפיצוי ניתנה מיום הגשת התביעה, תוך התחשבות בפיחות המטבע. פסק דינו של בית המשפט לערעורים דחה את הערעור, תוך שינוי מינורי בשיעור הריבית, ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי שלא לפסוק הוצאות. לפסק דין זה השלכות על האחריות השילוחית ועל פרשנות הסעיפים הרלוונטיים בפקודת הנזיקין האזרחית, 1944, תוך הדגשת ההבדלים בין הדין הישראלי למשפט האנגלי בנושא זה.